הנהלת האתר
07.01.11 / 09:08
הטוב, הרע והמכוער אני אתחיל עם מקרה שהיה השבוע. המיקום: מכללת אשקלון. השעה: רבע ל-12 בצהרים.
הטוב, הרע והמכוער
אני אתחיל עם מקרה שהיה השבוע. המיקום: מכללת אשקלון. השעה: רבע ל-12 בצהרים. הסיטואציה: שלוש סטודנטיות מחכות למעלית, אחת מהן על קביים. המעלית נפתחת ושתי סטודנטיות נכנסות פנימה. [caption id="attachment_1259" align="alignright" width="300" caption="אמי-לי דינסקי"]
[/caption] אחריהן הסטודנטית עם הקביים ניסתה להיכנס אבל מצאה את הדלתות נסגרות עליה. למה? אחת הסטודנטיות לוחצת שוב ושוב על כפתור "סגור דלתות". לשאלתי : "מדוע את סוגרת עלי את הדלתות?, ענתה הסטודנטית:"אני ממהרת לשיעור." עניתי לה:" גם אני ממהרת לשיעור, אבל יש עוד רבע שעה." –"אה", היא ענתה לי, "אבל אין מקום"- והצביע על המעלית ה"עמוסה" עם שתיהן. בד"כ לא רואים עליי את הנכות אבל השבוע היו לי כמה ימים על קביים. הייתי נדהמת אם היו סוגרים את הדלת בכוונה בפני סתם כך, אבל בידיעה שאני על קביים? הלם! היא מבחינתה עשתה זאת עם סיבה "טובה".היא ממהרת, לא נוח לה לעמוד ליד נכה, היא חוששת לקבל מכה מהקביים?? ואני בהלם. איך במכללה, מקום של אנשים שמתיימרים להיות משכילים ופתוחים וחוד החנית של החברה בעתיד , קורה דבר כזה???!!! הרע: זו לא פעם ראשונה שאני נתקלת בצד הזה של האופי האנושי. דווקא הפחד מהיחס הזה הוא אחד הדברים שגרמו לי להתעכב בשיקום. לעמוד על הרגליים בידיעה שיושיטו יד לעזרה אם אפול זה קשה אבל על אחת כמה וכמה עם הידיעה שיש מי שישימו לי רגליים כדי שאפול. להוכיח שיש כאלה? אין בעיה. כשהייתי בשיקום לפני שנה, הייתי על קביים. עליתי לרכבת לכיוון אשקלון. אין מקום לשבת, אפילו לא הספקתי לבקש ואדם קם ופינה לי מקום. למה רע? כי אדם אחר רץ, דחף אותי והתיישב במקומו בטענה " זה רק לתחנה אחת" הרכבת התחילה לנסוע ואני מצאתי את עצמי על הרצפה. המכוער: אנשים שרואים ו"לא שמים לב". אני זוכרת את הפעם הראשונה שעליתי לאוטובוס עם המקל שלי, אחרי תקופה ארוכה שחששתי לעלות על אוטובוס. אמא שלי ליוותה אותי. אנשים דחפו . אישה אחת הבינה את המצב וניסתה להדוף את האנשים ולהגיד להם "תנו לה לעלות, היא עם מקל". אנשים שמעו אותה וראו אותי עם המקל. אבל רצו לעלות לאוטובוס ולשבת. אז מה עושים? דוחפים אותי ואמרים :"אני מצטער, אני זקן." "אני צריך יותר, אני לא רואה"." אני צריך קודם, אני חולה." "אני לא יכול לעמוד." הטוב(נו, לא לפי הסדר הנכון): כל האנשים שעוזרים ומתחשבים. החברים שדאגו, החברה שהסיעה, האנשים שראו והתחשבו ואפילו הזר שהושיט יד לעזרה ברכבת או האישה שקמה ונתנה לי לשבת במקומה. הם הרוב וזה מעודד.
