על דעות קדומות ועין הרע

 מאת: איילת מ. מיטש

לא משנה כמה שנים את מחוץ לעיר, יש לך כל החיים סיטואציות שבהן אשקלון חוזרת אלייך בצ'יק ברגעים מסוימים ואז ברור לך שלעולם לא תהיי באמת חיפאית, או לונדונית. בתכלס, זה אומר שתעדיפי לנקוט גישה ישירה לאנשים, מבלי לחשוש מדיסטנס, להסתער עליהם עם כל מה שעובר לך בראש ישר לפנים, מבלי לסלף את המילים שלך בדרך כדי שיהיו פוליטיקלי קורקט, גם בדעות בכלל וגם בהומור בפרט. רק אלוהים קדוש.

ברור שתחטפי, ברור שישאלו אותך מאיפה באת, אבל מה אכפת לך לומר את האמת? זה יסביר להם הכל. ואם לא מוצא חן בעיניהם, בעיה שלהם. את לא תוציאי את האשקלוניות שלך ממך, לא משנה מה יעשו לך. אשקלוניות זה אומר גם אמון כמעט ללא סייג עד כדי נאיביות מסוימת שמהולה באמונה שלא יעבדו עלייך, שלא יזיקו לך כי כאן כולם מכירים את כולם ולא נעים, אנחנו מאותה שכונה או מקסימום שכונה ליד.

גם ככה בצבא תמיד שאלו אותי מאיזה קיבוץ אני, וכשעניתי "מאשקלון" הורמו הגבות והתעקל חיוך מסוים, ויכולתי לראות את הדעות הקדומות שלהם מתפוררות, או מתחזקות, תלוי מי שאל. זה המשיך אתי הלאה גם כשהתחלתי לעבוד בעיתונות. שם האופי הישיר והידידותי לחיים ממתג אותך כ"טיפוס ססגוני ומעניין", כי חיוני לקטלג.

לפני כמה שנים, כשנסעתי באוטובוס מביתי שברמת גן לעבודתי בתל אביב, עלתה ליד עזריאלי חבורת בני נוער מקסימים ששאלה אותי משהו על הכיוון, והם בקושי הצליחו להגיד שהם מאשקלון. אז הבנתי שלא כולם מחוסנים כמוני מפני דעות קדומות. אז הבנתי כמה התנתקתי ממה שאנשים חושבים על תדמית ודימוי. לא עשיתי זאת בכוח, אלא פשוט כי לא ייחסתי לזה חשיבות. אני שומעת עדיין יותר מדי אנשים שחוששים לספר מאיפה הם ואני משתגעת מזה. לא חבל? במה בדיוק יש להתבייש? יש לכם מושג כמה חרטא יש בתל אביב רבתי? כמה מופרכים כל כך הרבה דברים שהמציאו שם ואנחנו יודעים לבד כבר שנים?

מה שאגיד עכשיו גובל בהכללה גסה וברור לי שיש גם יוצאים מהכלל, אבל זאת התחושה הכללית שמתקבלת, שהחיים הצמודים לקבוצות תמיכה וקואוצ'רים למיניהם הם המצאה תל אביבית. למה? כי בעיר הגדולה מדברים על זה בעיקר, ומדברים, וחופרים במסווה של דיון אינטלקטואלי, בזמן שעובדים זרים ומסתננים לא חוקיים עושים הכל במקומכם.

בסגנון חיים זה אתם עסוקים בעיקר ב"העצמה" ובהתנסויות ב"הכלה", בזמן שיועצות הנקה ודולות ויועצות שינה והתפתחות וויסות תחושות מגדלות אתכם את הילדים, צמוד צמוד, וכבר לא מרשים לאמא או לשכנה או לבת דודה שגרה לא רחוק להגיד לך מה לא בסדר עם הילד. מה לא בסדר עם הילד? או שאת מחזיקה את הבקבוק המודרני הזה לא נכון, או שהעור שלו פשוט רגיש כמו העור של אבא שלו וזה מציק לו. בגלל זה הוא בוכה, לא בגלל האנרגיות של הגלגולים הקודמים והתדרים החסומים שלו. איזה תדרים חסומים כבר יכולים להיות בגיל חמישה חודשים, למען השם? זה לא אל-ג'זירה, זה תינוק.

בכלל, אחרי שראיתי את האגביות שבה כל אחד מתהדר בתואר של מנטור או יועץ או גורו כלשהו לאיזה תת תחום, אחרי שעקבתי אחר ההתמכרות האירונית לכל מיני תורות מופרכות שמחלישות את האנשים בעיגון שלהם בקרקע דווקא כשהם מחפשים רוחניות, התחזקתי בדעתי שהחוזקה של האשקלוניות היא השפיות שלנו מול כל הסתמיות הזאת.

רק כשאת מתרחקת מכאן את מבינה גם מהן אנרגיות שליליות וחיוביות למשל. פה פשוט קוראים לזה עין הרע. או כמו שאני קוראת לזה: שכל ישר ושיקול דעת, עם אמונה, במינונים משתנים שמתאימים לכל אחד. אם מישהי עוקצת אותך כל הזמן בקטנה, ומחבקת אותך אבל שום דבר לא יוצא לך מזה כשאת צריכה אותה, והחיים פול גז בניוטרל כבר המון זמן ולא הולך לך למרות שלכאורה יש לך הכל ולא ברור לך מה השתבש, תעזבי אותך מישויות וגלים ותדרים וערוצים חסומים וכל זה. או ששמו עלייך עין הרע, מאמי, או שאת כבר לא מאמינה בעצמך. כל השאר הוא מטען חורג של תורות שהתפתחו על בסיס העקרונות האלה בדיוק, כדי לפרנס אנשים רבים ככל האפשר ותו לא. לגיטימי, אבל האם זה באמת עובד לך?

השכל הישר שלי כאשקלונית דורש שתגידי תודה לאלוהים על מה שיש לך ותפסיקי להרגיש אשמה. וגם שתברכי את הילדים שלך ואת הבית שלך, ומי שלא מצטרף לברכה ב"אמן!" מכל הלב תגני על עצמך מפניו וזהו. את לא צריכה יותר מזה, אולי גם ברכה מהרבנית והפרשת חלה, על הדרך, אם את ממש מתעקשת, ותראי שיהיה בסדר, כי זהו מרכיב האמונה. אלוהים תמיד אתך וזה הרבה יותר טוב מכל מנטור שהוא, לא ככה?