דעה: חיים ומוות בידי הלשון

 לא יודעת מה איתכם, אבל אני ממש פוחדת ממלחמת אזרחים ונראה לי שהיא מעבר לפינה. כל דבר, כל נושא, כל מחלוקת, כל אי הסכמה יוצא לאחרונה מפרופורציה והכל בחסות חופש הביטוי. ההסתה הפורחת ומשגשגת מכל קצוות המפה הפוליטית יובילו בסופו של דבר את כולנו למחוזות שאיש מאיתנו לא רוצה להיות בהם. שוברים שתיקה, הקרן החדשה, אם תרצו, ערוץ 20, כל חברי הסיעות בכנסת, פובליציסטים וגם האזרח הפשוט שיושב מאחורי המקלדת ומקליד סטטוסים וטוקבקים ארסיים צריכים לזכור שאין לנו ארץ אחרת ושעלינו, על כולנו, לנסות ולגשר על המחלוקות במקום להעמיק את התהום.

לשנוא זה קל. לאהוב זה הרבה יותר קשה. באהבה צריך להשקיע, לטפח, להחמיא, לפרגן, להתפשר, לגשר. את השנאה צריך רק ללבות ואין קל מלמצוא את המגרעות והפגמים באחר. הלהט להוכיח לצד השני עד כמה הוא טועה והצורך לצעוק יותר חזק, להשתמש במילים פוגעות יותר, להעליב, להפחיד, לאיים מוביל אך ורק לקרע בעם. איני מכירה אדם אחד שהשתכנע או שינה את עמדותיו בגלל שצעקו עליו, להיפך.

עם שנאה וכעס לא נולדים, עם אהבה כן. הסתכלו סביבכם והביטו בתינוקות רכים – רובם יחייכו אליכם חזרה, כי גם הם למדו בחושים שלהם שחיוך ואהבה מזמינים אהבה בחזרה.

במציאות של ימינו, כך מסתבר, לכל  מטבע יש יותר משני צדדים אבל לאף אחד מאיתנו אין מונופול לא על הצדק ולא על המצפון. הדרך להשפיע על האחר תיתכן רק בשיחה שבה לכל המשתתפים זכות שווה להשמיע את דעתם בנחת והחובה הברורה להקשיב. הדרך להשפיע היא לא בהתלהמות, לא בשיימיניג, לא בהקטנת האחר או בזלזול בדעותיו ואמונותיו וזה נכון לגבי כולם. החכמה היא למצוא את השווה והמשותף ולא את המפריד והמפלג. זו משימה קשה ומסובכת גם עבור מי שחושבים שהם "נאורים" יותר, לא פחות מלברי הפלוגתא שלהם. 

איני יודעת מי טבע את הפתגם "חיים ומוות בידי הלשון", אבל הוא בוודאי היה אדם חכם (או חכמה). ההיסטוריה מלמדת אותנו שככל שהמילים "מתחממות" קרב הרגע שהן יתממשו לידי מעשים קשים. אנחנו עם למוד אסונות ותקומה, עם שלאורך כל ההיסטוריה השכיל לשרוד על אף האיומים שחווה הן בגולה והן בימיה הראשונים של ההתיישבות, עם שלמד להסתדר עם שכניו למרות השוני והקושי, אך אנחנו עדיין מדינה צעירה שיכולה וצריכה ללמוד ממדינות אחרות, בהן האזרחים פנו אלה נגד אלה בשם איזה אידיאל או רעיון או דת או מוצא שבטי. מבלי להיות היסטוריונית אני כמעט בטוחה שטוב לא יצא מהמלחמה הזו.

בסרט של וולט דיסני, במבי, מספר טאמפר הארנב שאמא שלו לימדה אותו שאם אין לו משהו נחמד להגיד, אז מוטב שלא יגיד כלום. זה אמנם "רק" סרט ילדים אבל דווקא הבוגרים שבינינו ראוי שיאמצו את ההצעה הכה פשוטה הזו. מותר לא להסכים, מותר להתווכח, אתם יודעים מה – מותר אפילו לצעוק לפעמים. אבל אסור לשכוח שמי שעומד מולך הוא אדם בדיוק כמוך, שמאמין בצדקת דרכו, שגם לו יש זכות שווה לחיות כאן ולהביע את דעתו – אז בואו נכבד זה את זה על אף השוני וההבדלים, ואת השינוי שנרצה ננסה לעשות בבואו העת בקלפי. כן, גם אם התוצאות לא ימצאו חן בעינינו שהרי זו המהות של מדינה דמוקרטית – החלטת הרוב ללא רמיסת המיעוט.