הפשיזם הישראלי משמאל ומימין הוא כיפת הברזל שמגינה על השב"כ

לעולם לא נדע כמה פיגועים ואסונות סיכל השב"כ בשנות קיומה של המדינה, מטבע הדברים. אנחנו משערים שהם רבים מספור ואנחנו אסירי תודה לאנשים שעושים עבודה קשה שללא ספק מעמידה בפניהם דילמות מוסריות. בדרך כלל מנסים למנוע מאתנו מידע נוסף שמגיע לנו כאזרחים בתוקף החוק בתואנת חיסיון למען שמירה על ביטחון המדינה, אבל בואו נודה שאנחנו לא באמת רוצים לדעת. נוח לנו לדחוף את הלכלוך הזה הצידה כל עוד נשמר השקט, אלא אם כן מתחילים פתאום לדבר עליו כפי שקורה לאחרונה.

למזלנו, אנחנו כן יודעים על הטעויות הגדולות של השב"כ, הן משום שהן מתפרצות בצורת פשלות נוראיות והן משום שיש שם בכל זאת בעלי אגו שמשתמשים בעיתונות ככלי לסגירת חשבונות. בחסות השתיקה הזאת, למשל, לא נדע לעולם למה ואיך באמת הצליחו לרצוח את רבין ז"ל, ולא נדע לעולם אם השב"כ ממשיך לשקר, להפליל אנשים חפים מפשע, לתאם עדויות ולשבש מהלכי חקירה, כפי שקרה בפרשת קו 300.

אנחנו יודעים רק מה שמרשים לנו לדעת, והיום ברור לחלוטין שזה כבר לא מספיק, ושעוד ועוד אנשים כבר מעזים למתוח ביקורת על השב"כ למרות הפחד מפני תגובה קשה שלו, כפי שהם מעידים שמזהירים אותם מפניה.

הגנה אוטומטית על שירות חשאי היא אינה דמוקרטיה אלא ההפך מזה

אבל זאת מדינה דמוקרטית שחשוב להגן עליה מפני מי שמנסה להשמיד אותה מבפנים, אומרים לי. ובכן, אם כבר מדברים על דמוקרטיה זהו האבסורד האמיתי בעיניי. מגוחך בעיניי ואף פאתטי שהצידוד האוטומטי בשב"כ חיוני בעיני אישים מכל הכיוונים הפוליטיים, אחרת הם לא ייחשבו עוד חלק מהמיינסטרים הלאומי. מזעזע אותי לראות שכיפת הברזל של השב"כ נפרסת כיום על ידי אנשי ימין שפוחדים למצוא את עצמם ברשימת הטרור היהודי מצד אחד. מהצד השני, אנחנו מגחכים בצדק על אנשי שמאל שמחרפים נפשם בהגנה על השב"כ כדי להיחשב סוף סוף לציונים ולא למרגלים ולבוגדים.

לדאבוני הרב, מה שאנשים אלה אינם מבינים הוא שהגנה טוטלית כזאת ללא סייגים על השירות החשאי היא הסימן הראשון לכך שישראל הפכה למדינה פשיסטית. אין לזה שום קשר אמיתי לביטחון המדינה, אלא לשימור מנגנוני שליטה ופחד. כשפרופ' ישעיהו ליבוביץ' אמר שבגלל "השטחים" נהפוך למדינת שב"כ אני לא בטוחה שהתכוון למה שאני מתכוונת אליו, כי אז השב"כ עקב בעיקר אחרי השמאל ואחרי הערבים, אבל אין ספק שהיום אנחנו מדינה שאי אפשר למתוח בה ביקורת על השב"כ מבלי לפחד. מדינה שמזכירה לי את הסיפורים של אמי על ימי ההפיכה הצבאית של חואן פרון במולדתה ארגנטינה, ואת הפחד הנורא בבתים מפני מה שהצבא והשירות החשאי הרשו לעצמם לעשות לאזרחים בשם "ביטחון המדינה" ורדיפה אחר מי שמערער את קיומה.

ההיפוך ההיסטורי והאירוני של הסכנה הביטחונית

רק מי שמבוגר דיו זוכר לא רק איך השב"כ פעל כאן בעבר בעיקר נגד השמאל אלא גם עד כמה ההרתעה של השב"כ הייתה יעילה אז. החטיבה היהודית כפי שהיא מוכרת היום עקבה בעיקר אחר גורמים בשמאל הקיצוני, כולל פוליטיקאים מהשמאל, וברור גם למה. המרגלים או החתרנים העיקריים נגד המדינה היו ארגוני שמאל רדיקלי ומפלגות שמאל קיצוני, כמו מצפן, דרך הניצוץ, מק"י וחד"ש, ואפילו מפ"ם בתקופה מסוימת. חלקם אף הסתבך בפעילות של ממש נגד ישראל כמו האחים אסף ואודי אדיב, סא"ל ישראל בר, מרקוס קלינברג, אנשי דרך הניצוץ. כשהסכנה ברורה לא מתווכחים.

כשהייתי חברה במה שנחשב אז השמאל הקיצוני בשנות השמונים אבל למעשה היה בסך הכל מפלגה לגיטימית שהיו בה גם קצינים בכירים (של"י), אני זוכרת את הסיפורים שלהם על מעקב של השב"כ אחר הטלפונים של הארגונים, ושליחת צלמים ואנשי שב"כ מתחזים להפגנות השמאל כדי לצלם את כל מי שהשתתף בהן כדי להוסיף למאגר שלהם. לא אדע לעולם אם מדובר באגדה אורבנית, אבל כשקראתי על חילופי הסמסים המחויכים בין אביו של החתן שחר אשבל, (מהחתונה שבה דקרו את תמונת התינוק הערבי שנרצח), לבין רכז השב"כ שעקב אחריהם נזכרתי שענבל, רכזת התנועה שלנו, סיפרה שבכל פעם שהיא מתקשרת מהטלפון במשרד היא מברכת לשלום את יחידת ההאזנה של השב"כ שישבה לה, לכאורה, על הקו.

היעלמות במרתפי השב"כ הייתה פעם יותר מאשר דימוי, ורוב העם לא הייתה לו בעיה עם זה. והנה, גם היום זה קורה ושום דבר לא השתנה והתחדש מאז בנוגע לשיטות שהפעיל השב"כ נגד השמאל אז, כי הן מופעלות היום נגד הימין גם כאשר מדובר בימין מעצבן ומרגיז, אבל לגיטימי וחוקי גם אם הוא לא בא לנו טוב בעין כי הוא נחרץ מדי, ימין קיצוני אבל לחלוטין לא טרוריסטי. זהו ימין חריף וחד שיש לו את כל הזכות והחוקיות למתוח ביקורת על המדינה מבלי לנסות להשמיד אותה, למרות שמנסים להציג אותו ככזה.

כשאנשי הימין הופכים להיות הדמוקרטים האמיתיים

בהזדמנות זאת, ועוד לפני שמגישים כתבי אישום, מעמידים למשפט ומרשיעים אותם כטרורסיטים יהודים, בואו גם נוותר אחת ולתמיד על הגינוי האוטומטית "ובצדק", משום שאני מתנגדת לחלוטין להנחת היסוד הפשיסטית שכל מי שמותח ביקורת על השב"כ תומך בהכרח בטרור יהודי ומהלל את רצח משפחת דוואבשה. מותר בהחלט לפקפק בשיטות של השב"כ בניגוד לשתיקת השמאל ה"ציוני" בשנים ההן כנגד רדיפת השמאל הקיצוני, ואני מזכירה לכם שגם פרס ורבין וברק ראו לנכון לעשות זאת בלי בעיות. כלומר, אין באמת הבדל בין מה שנחשב אצלנו לימין ושמאל בכל הנוגע לסיכול איומי טרור.

כשיש התארגנות טרור היא ברורה ומובהקת מאוד וכולנו יודעים איך היא נראית ונשמעת, מימי המחתרת היהודית ועד האחים עמיר ו"נערי הגבעות" שחושבים שהם חיים בתוך ספר מלכים א' או מלכים ב'. אגב, בעיניי אין הבדל בין אנשים שאין להם שום כוונה להפוך לטרוריסטים אבל חושבים שמלוכה ואימפריה הן לגמרי ,cool  לבין אנשים שמעריצים את "משחקי הכס" ופנטזיות דומות אבל לא עושים שום דבר כדי להפיל את ממשלת ישראל כדי להמליך עליהם איזו חאליסי כוסית. אלה גם אלה מאמינים שיש אלטרנטיבות לשלטון דמוקרטי, וההבדל הוא בסך הכל מי מנסה לעשות מעשה לקדם זאת.

השוטים הרצחניים מימין שרוצחים ערבים משום שנדמה להם שאלוהים שלח אותם לעשות זאת קלים לאיתור ואני לא מאמינה שאי אפשר היה לעצור אותם לפני כן. כמי שמעולם לא האמינה בתיאוריות קונספירציה אני מתחילה לפקפק בדרכם של מי שאמורים לעצור אותם, ואני מרשה לעצמי לומר זאת כי זאת דמוקרטיה ולא מדינה פשיסטית ואוי לנו אם נגיע לכך.

זה מה שהשתנה פה - אנשים מוחים היום מתוך שכנוע שמותר להם למחות גם אם לא תומכים בטרור יהודי. אנשים מוחים גם משום שתג המחיר הפשיסטי האמיתי מוצמד כאן לכולם על ידי פוליטיקאים, כך זה נראה, בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שמדובר בדמוקרטיה ולא במדינת שירותים חשאיים, בכל הכבוד לסיכול הטרור. אם מותר לח"כים זהבה גלאון, סתיו שפיר ויצחק הרצוג לומר דברים קשים ואיומים נגד ממשלת ישראל והשב"כ לא ירדוף אותם, מותר לכולנו לומר שאנחנו מתעבים את הדרך שבה היא כופה את עצמה על האזרחים, משום שזהו הביטוי לדמוקרטיה האמיתית ולא פעילות טרור שמנסה להשמיד אותה.