לאחר טקס הדלקת המשואות, שבו המנחה חבשה כיסוי ראש אופנתי ובולט, נתקלתי ברחבי הרשת בביקורת על כך, לצד פוסטים ויוזמות בהן נשים מתגאות בחופש שלהן ללכת בכיסוי ראש.
כאשר אני מתבוננת על אלו החובשות כיסוי ראש, אני מכבדת אותן ואת תפישת העולם שלהן, מכיוון שהדבר מבטא ערך מהותי וחשוב שהינו ערך חופש התפישה והדעה, הביטוי והזכות של כל אחד ואחת לחיות באמונתו.
אך כאשר הפוסטים הללו, מנסים לחפות על מנהג ארכאי בסיסמאות המבטאות לכאורה פמינזם, הדבר מעורר בי עצב ותחושה עמוקה של פרדוקס, מכיוון שציווי זה של כיסוי ראש, הוא ההיפך הגמור מקידמה, עוצמה נשית, חופש ביטוי ושוויון.
עלה התאנה של הסיסמאות הפמינסטיות, יוצר מצג שווא והטעיה, וצובע בצבעים פמינסטיים ציווי אשר מהותו דיכוי נשי ותפישה פטריארכלית, זכרית, הרואה באישה מהות שיש להצניע, להסתיר ולכסות.
כיסוי הראש, הינו ביטוי חיצוני המסתיר מאחוריו מערכת איסורים וציוויים, אשר קפאה בזמן ומקורה בתקופות שבהן ההתייחסות לנשים, טמנה בחובה באופן מובנה, הדרה, צמצום, הקטנה, דיכוי, ניצול והסתרה.
אלו תקופות שבהן התודעה האנושית היתה מצומצמת, הבורות והייצריות שלטו, החברה היתה זכרית מיסודה, הכוח הגברי הוביל ושלט ביד רמה ובכך מערכות של ציוויים ואיסורים נועדו ליצור מסגרת התנהלות בתחומי הנורמות שהתקיימו.
כאשר נשים מצביעות על כיסוי הראש בשם ציווי דתי כביטוי של חופש נשי, וחובשות מרצונן כיסוי ראש, חיג׳אב, או כל אביזר אחר, הן מנציחות נורמות מעוותות אשר אינן מסתיימות בארון הבגדים, אלא מחלחלות אל כל תחומי החיים.
הידעתם כי נשים אינן רשאיות להיבחר לרשימות של המפלגות הדתיות ואינן זכאיות לייצוג בבית הנבחרים (והנבחרות)?
הידעתם כי העיתונים הדתיים, מחקו וטשטשו את הנשים המופיעות בתמונה הקבוצתית של נציגי המפלגות השונות שהגיעו אל בית הנשיא?
האם אין זה בעיניכם פרדוקס כואב והזוי שחברת הכנסת Merav Michaeli מרב מיכאלי, אחת המחוקקות הטובות והבולטות שידעה הכנסת, נדחקה החוצה מן הכנסת לטובת הצנחה של אובייקט גברי, העוטה ניסיון צבאי ומשדר זכריות תקפה גם היא נטולת כל ניסיון פוליטי?
***
מתוך ויקיפדיה:
״כיסוי ראש הוא חיוב הלכתי על נשים יהודיות שנישאו לכסות את שיער ראשן. לכיסוי הראש מקובל להשתמש במטפחת ראש, כובע או פאה נכרית.
הגמרא במסכת ברכות[12] דנה באיסור אמירת "דברים שבקדושה", כגון קריאת שמע, בזמן חשיפה למראות או קולות שעלולים לעורר הרהור עבירה.
בין היתר, נקבע שם בקצרה כי "שיער באישה ערווה", כלומר שיער האישה נחשב לצורך העניין לדבר שעלול להביא להרהור עבירה. לפיכך אסור לגבר ללמוד תורה, לקרוא קריאת שמע או לומר שאר דברים שבקדושה כנגד שיער גלוי של אשה, כמו נגד מראות לא צנועים אחרים...״
איסורים אלו, יוצרים ניסיון לצמצם שני כוחות דומיננטיים המבטאים עוצמה ויצירה.
השיער כארכיטיפ טומן בחובו עוצמה, חופש, תוקף לצד תשוקה, מיניות, יופי וגשמיות.
הקול והשירה, טומנים בחובם חופש ביטוי, השראה, יצירה, ריגוש והתרגשות, פתיחה של הלב וחיבור בין קודש לחול.
כאשר מבקשים להסתיר את השיער או להשתיק את השירה, באמצעות ציוויים ודינים, הדבר יוצר נורמה שבה נשים אינן רשאיות לבטא את מלוא הנוכחות שלהן.
משמע, במקום לחנוך את הציבור לחיבור רוחני המבוסס על מיומנות נפשית נרכשת היודעת לחבר קודש לחול, לתרגל מיקוד פנימה, ויכולת לבטא משמעת עצמית הנובעת ממשמעות, מתוך סדרי עדיפויות, הפיתרון היה לסלק את כל מה שנתפש כמסיח דעת, ובראשו – אישה על נשיותה.
בכך, ״קול באישה ערווה״ ו״שיער באישה ערווה״ ועוד ועוד איסורים ומניעות והדרה, וצמצום, שתכליתם להרחיק מן המרחב הגברי השולט, הזכרי והנתון לפיתוי, את הכוח המפתה, המסית והמדיח – הלו הוא הנוכחות הנשית במלוא תפארתה.
***
הישות הזכרית והישות הנקבית, הינם שני צדדים של אותו ביטוי אלוהי. כל צד שכזה מבטא איכויות שיש בהן יתרונות וחסרונות.
הכוח הזכרי והכוח הנקבי טמונים בכל אחד ואחת מאיתנו ללא קשר למגדר המיני. היכולת לממש את היתרונות שלהם ולמזג אותם בתוכנו, הינה שלב אבולוציוני חיוני, שבו האדם שב אל מלוא הפוטנציאל האלוהי הטמון בו כישות קוסמית אשר יש לה את הזכות המלאה לביטוי עצמי.
למרות שאינני רואה בכתובים אסמכתא, אני בוחרת לצטט מתוך ספר בראשית:
"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם." [בראשית, פרק א, פסוק כ"ז]
בציווים השונים על הסתרה וכיסוי טמון פרדוקס המתכחש ל״רצון האלוהי״.
משמע, אם אלוהים ברא את האישה כפי שברא אותה, מדוע יש להתנגד לכך, להסתיר זאת באמצעים חיצוניים ולהתייחס לכך כגורם מפריע?
האם הסתרה, דחיקה מן המרחב הציבורי, דיכוי ומניעה, מאפשרים התפתחות או יוצרים בדיוק את ההיפך?
מי שמבקש התפתחות רוחנית כנה ועמוקה, נדרש להפנות את מלוא תשומת ליבו פנימה אל עומק הוויתו וליצור בה מרחב מזוקק ונטול הפרעות שיש בו את הקשר אל הקוסמוס, האלוהות, הקדושה או איך שלא תבחרו לקרוא לזה.
בוחרת כאן לצטט את אינשטיין:
"הדת שלי מורכבת מהערצה כנועה לרוח עילאית בלתי מוגבלת, המגלה את עצמה בפרטים קלי הדעת שאנו מסוגלים לתפוש במוחותינו השבריריים והחלושים. השכנוע העמוק הזה בנוכחותו של כוח תבוני עליון, המתגלה ביקום שאינו ניתן להבנה, הוא אידיאל האל שלי" אלברט איינשטיין
***
כאשר אתה תולה את החיבור הרוחני שלך באמצעים חיצוניים, אתה מפספס את כל המהות ונותר לכוד באסופה של מנהגים אשר הופכים לתבניות שאין בהן כל ממש.
הרוצות ללכת בכיסוי ראש כאמירה אופנתית, יעשו זאת, אך תמיד יהיה להן את החופש לבחור לעשות בשערן את כל מה שנובע מהן.
כאשר מחוייבות שכזו, מהווה ציווי שבאמצעותו את מגדירה את הזהות שלך ואת החיבור הרוחני שלך לאלוהים, את מצמצמת את אלוהים ומקטינה אותו באופן אנושי וקטנוני, התואם את הצמצום וההקטנה שאת יוצרת על הנשיות שלך ועל עצם מהותך.
לתגובות לפוסט של להואריה בפייסבוק לחצו כאן
