גם להם מגיע יום משלהם

כשפוגשים עם אתי יאיר, הרוקחת הוותיקה ביותר בדרום והיום הרוקחת במרפאת כללית וינגייט בבאר שבע, אפשר בקלות להבין מדוע חזרה לעבוד במשרה חלקית גם אחרי שפרשה לגמלאות, בדרך הקצרה מפתח הכניסה במרפאה לבית המרקחת, כולם חייבים לעצור כדי לברך אותה לשלום, לשאול לשלומה והתחושה היא שאין איש או אישה שלא מכירים את אתי הרוקחת. היא לימדה כמה דורות של רוקחים לעתיד, סטודנטים וגם עולים חדשים, אבל יותר מכולם מחוברת בנימי נפשה למטופלים והם מצידם לא עוזבים את המרפאה לפני שעוברים להתייעצות ולא רק בענייני רוקחות. "אני זקנת השבט.. הרגשתי צורך אדיר להמשיך ולתרום למטופלים, אני מנהלת רומן ארוך עם מערכת הבריאות" היא צוחקת. לכללית חזרה כאמור אחרי פרישתה, היום היא בת 71, עובדת במרץ כמו בגיל 17.

את דרכה בעולם התרופות, התחילה אתי כתומכת לחימה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-1973 כשגויסה לבית החולים. שם, תפקיד הרוקחים היה לדאוג לאספקה שוטפת של התרופות למחלקות ולחדרי הניתוח שהתמלאו בלוחמים ופצועי מלחמה שהגיעו מהחזית הדרומית "הגיעו המון פצועים, הרבה לוחמים עם כוויות ואני זוכרת במיוחד את הכניסה למיון הישן, שם הקימו בית חולים שדה, הפרוזדור מלא בפצועים.. הרופאים והאחיות, כל הצוותים עבדו ללא הפסקה, תקופה קשה.. מלחמה.."

אחרי שהמלחמה נגמרה היא סיימה את לימודי הרוקחות, ועברה לבתי מרקחת במרפאות הקהילה בכללית, היא עבדה בערד וירוחם עד שהגיעה חזרה לבאר שבע, לבית המרקחת במרפאת בן יאיר.

"העבודה אז, כשעוד לא היו מפעלי תרופות הייתה אחרת לגמרי, כל תרופה הגיעה בכמויות גדולות וצריך היה לחלק אותן למנות קטנות, חלק מהתרופות אף רקחו עצמאית כשבעת ההכנות היה צריך להוסיף סוכר או אלכוהול. אני זוכרת במיוחד את הכנת התרופות לילדים קטנים כשההנחיות הייתה להכין את התרופה על בסיס יין כדי להגביר את התיאבון... מי חושב בימינו לתת יין לילדים?" היא צוחקת "אבל לפני עשרות שנים זה היה טיפול מקובל, אז על המדף של מחסני בית המרקחת לצד התרופות, עמדו שקיות סוכר ובקבוקי יין ובסוף ההכנה הרוקחים ישבו עם פטיש ו"פיקקו" את הבקבוקים."

עם השנים פני הרוקחות השתנו, התרופות הגיעו מוכנות, הספרים עבי הכרס הוחלפו לאט לאט לתוכנות מחשב, ספרי מידע ועיון הפכו לדיגיטליים. אבל לצד השינויים, היו וישנם דברים שנותרו ללא שינוי, כל מתן תרופה במרפאה מלווה בהסבר על השימוש הנכון בתרופות, בבדיקה קפדנית שבאף שלב שקדם למפגש שלה עם המטופל לא התפספס כלום .. "קרה שהמטופל התלונן על שלשול וקיבל טיפול בשיעול...כולנו בני אדם, כולנו טועים וטוב שיש מישהו שלא מוותר ובודק כל דבר.

"פעם" נזכרת אתי "המטופלים היו באים לקבל הוראות מהצוות הרפואי, היום הם מגיעים עם המון שאלות, לעתים מבולבלים מהמידע הרב שד"ר גוגל מספק. אנחנו כבר מתורגלים, הרוקח שמחכה בבית מרקחת נמצא עבורם כדי לעשות סדר אם צריך, להסביר שהתרופה הזו לא תהיה יעילה אם ניקח אותה בבוקר, אחרת תזיק ועל סחיטת מיץ אשכוליות עליו רצוי לוותר בחלק מהמקרים, כדי לשמור על הכבד"

לאתי יש מכתבי תודה מאמהות טריות שזוכרות איך חיכתה להן באמצע טיפולי פוריות כשעשו את דרכן מירושלים עם המרשם המיוחד בימי שישי, איך היו מתקשרות אליה לבקש עזרה והיו מקבלות "פעם הכל היה יותר קטן, הכרנו את כולם, הכל היה יותר משפחתי, הילדים הפרטיים שלי היו יורדים מההסעה הישר לבית המרקחת, עד שאסיים לעבוד, גם בני המשפחה היו מגויסים לקהילה, אם צריך לנסוע להביא תרופה מהמחסן, או לדעת שבתחילת השנה, עם סגירת הספרים, אין חופשות, שבוע לפני ספירת מלאי – אין אימא בבית!"

על אף שהיא בקבוצת סיכון, אתי ממשיכה לעבוד תוך הגנה מלאה והקפדה על שמירת ההנחיות "בגל הראשון של מגפת הקורונה, נשארתי בבית ולא יצאתי לעבודה. סבלתי מסטרפטוקוקוס בגרון שתקף בימים הראשונים של התפשטות הנגיף בארץ, המשפחה כולה הייתה בלחץ... היום יש יותר ידע, יותר אמצעי הגנה גם למטופלים וגם לצוותים, השגרה חשובה מאוד ולכן חשוב לי לשמור עליה עד כמה שניתן. למטופלים אני תמיד מזכירה שהיום חשוב לא רק להתגונן עם מסכה, שטיפת ידיים ושמירת מרחק, אלא גם לחזור לביקורת אצל המומחים: רופאי לב, סוכרת, כדי לא להזניח איזון של מחלות כרוניות שיכולות להיות מסוכנות לא פחות מהנגיף!" היא מדגישה "הרוקחים גם לוקחים צד בנושא ומזמינים מטופלים עם ריבוי מחלות ותרופות, מטופלים אחרי שחרור מבית החולים להדרכה רוקחית, שבאה לכוון את המטופלים בים המידע שקיים על התרופות החדשות שהם מקבלים"

לצידה עובדת מאיה שימשילשווילי, שהחליפה את אתי בתפקידה. שתיהן דואגות שהמטופלים ימשיכו לקבל שירות מלא בבית המרקחת, בזמן הפגישה משוחחת מאיה עם מטופלת חדשה שהחלה טיפול בסוכרת, בסבלנות היא מסבירה שהיום לא מטפלים בסוכרת בתרופה אחת, אלא יש גם כדורים וגם זריקות וכל זה מכמה סוגים. עוברת על רשימת התרופות שלה, לעתים, היו מקרים בהם זיהתה תרופה שלא מתאימה לתפקוד כליות של המטופל וכדאי להפסיקה, או ההפך – חסרה תרופה שתגן על הכליות. הרופא והרוקחת עושים דיון על המטופל ומחליטים מהו הטיפול המיטבי.

"הגישה לתרופות השתנתה, פעם מה שהיה חשוב זה יעילות של התרופה היום מקפידים גם על הבטיחות" אומרת אתי "הרוקח היום צריך המון ידע, הוא מטפל לכל דבר ובראש מעייניו הדאגה שהמטופל יקבל תרופה נכונה בזמן הנכון." וממשיכה "הרבה השתנה אמנם, אבל מה שלא השתנה ולא ישתנה, זה הדאגה לזולת"