דיווח מקטאר. המציאות שרואים רק בחלומות

להיות במונדיאל זה בגדר חלום, להיות בדוחה זה חלום, מדינה שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אולם פיפ״א דאגה שכולם יכולים להיכנס לקטאר גם בלי ויזות. 

אתמול בערב יצאנו למשחק הראשון, אנגליה מול ארה״ב, מארבעה שאהיה ביציעים שלהם, באיצטדיונים מפוארים עם מיזוג אויר שחס וחלילה לא תרגישו בנח כשאתם יושבים/עומדים/מרחפים בתוכם יחד עם למעלה מ-60 אלף צופים, רובם אמריקאים ובריטים. למען האמת מקום הישיבה הוא מזל, שכן יש הגרלות לפני המונדיאל כדי לזכות בכרטיסים ומקום ישיבה במרחק נגיעה מהדשא. זכיתי לראות את השחקנים הכי קרוב שאפשר מנקודת מבט של צופה אובייקטיבי עם נטיית לב לארה״ב (סליחה עם האנגלים). לראות שחקנים ששווים 100 מיליון פאונד כמו ג׳ק גריליש, עושים את החימום במרחק שאני רואה את הלבן בעיניים, זה הופך את החוויה לעוד יותר מעצימה.

ההגעה והיציאה לאיצטדיון ומהאיצטדיון הם סיפור סיפור. הליכה של שני קילומטר למגרש נחשבת קצרה הכניסה והיציאה מהמגרש מורכבת ממחסומים (כ7-8) שדרכם עוברים את היציאה באיטיות, מנש כמו בשדות התעופה הגדולים, הכל כדי לא ליצור לחץ לא בכניסה ולא ביציאה. 

אמש, לקח לי כשעה להגיע למגרש אחרי שירדתי מהמונית, בגלל העומס והמעבר במחסומי ההליכה. הכל מנווט בצורה מכובדת ובהדרכת הסדרנים שעומדים כמעט בכל כמה מטרים ובאדיבות מרשימה. היציאה וההגעה למלון הכוללת הסעות באוטובוסים (חינם) לכיוון תחנות הרכבת התחתית (חינם) עד המלון, שעתיים וחצי נטו. מסורבל כן, אבל זו הדרך היחידה להימנע מלחצים בכניסות וביציאות מאיצטדיוני הפאר של דוחה. 

עד כאן הפרק הראשון מהרשמים מהמונדיאל 2022 מדוחה. 

בפרק הבא על האוהדים שהגיעו לצפות בנבחרתם.