נגזר דינו של שיף

פסק דין מחמיר של נשיאת בית המשפט המחוזי בבאר שבע השופטת, רויטל יוה כץ, שגזרה על אריה שיף, שירה למוות בפורץ

גזר הדין:

תמצית גז"ד בתיק מדינת ישראל נ' אריה שיף

במסגרת הסדר טיעון שנערך בין הצדדים הודה הנאשם, כי ירה למוות במי שניסה לגנוב את רכבו, ובהתאם הורשע בביצוע עבירה של המתה בקלות דעת לפי סעיף 301ג לחוק העונשין. הסדר הטיעון כלל גם הסכמה לפיה הירי בוצע תוך קרבה לסייג של הגנת בית מגורים, כאשר המחלוקות בין הצדדים מצטמצמות, בעיקרן, למשקל שיש לתת לקרבה זו לסייג ולנסיבות החריגות של האירוע אליו נקלע הנאשם שלא ביוזמתו.

כתב האישום בו הודה הנאשם

בלילה שבין ה-28.11.20 ל-29.11.20, שהו הנאשם ואשתו בקרוואן אשר חנה מאחורי רכבם, אולם מנותק ממנו, בסמוך לביתם שבערד. הנאשם, מתנדב בעברו במשטרת ישראל במשך שנים רבות, החזיק מזה כ-40 שנה אקדח ברישיון, ובאותו הלילה, אקדחו האישי הוחזק מתחת לכרית במיטתו.

בחצות אותו הלילה, הגיעו ברכבם שלושה פורצים אל מול ביתו של הנאשם, על מנת לפרוץ ולגנוב את רכבו. בין הפורצים היה גם מחמד אלאטראש (יליד 1984, הוא המנוח), אשר היה רעול פנים. המנוח ירד מרכב הפורצים, שעמד על הכביש בסמוך לרכבו של הנאשם; שבר את חלון הנהג ברכב באמצעות מפתח צינורות בגודל של כ-20 ס"מ; והתפרץ לרכב על מנת לגנוב אותו. פורץ נוסף הצטרף אל המנוח ועמד לצדו מחוץ לרכב.

מספר שניות לאחר שהפורצים הגיעו למקום, ובשל הרעש שהקימו, העירה אשת הנאשם את הנאשם משנתו. הנאשם הציץ מבעד לחלון הקרוואן; שמע את רעשי הפריצה לרכבו; וראה את רכבם של הפורצים עומד בסמוך לרכבו. הנאשם נטל את אקדחו; יצא מהקרוואן; צעד על המדרכה כ-7 מטרים; והתקרב אל רכבו, תוך שהוא צועק מספר פעמים "עצור". 

הנאשם הגיע בסמוך לדלת הנוסע הקדמית ברכבו; הסתכל לתוך הרכב, כאשר אור תקרת הרכב דולק; וראה את המנוח יושב בכיסא הנהג. בין רכבו של הנאשם ובין רכבם של הפורצים עמד פורץ נוסף. הנאשם צעד שני צעדים לאחור; כשהוא במרחק של כשלושה מטר מהמנוח, הניף את נשקו תוך כדי דריכה והכנסת כדור לבית הבליעה, ופתח את נצרת האקדח. במקביל, המנוח סגר את דלת הנהג (אור תקרת הרכב כבה), ורכבו של הנאשם התחיל להתדרדר קדימה בכביש מבלי שהוא מונע. בשלב זה, צעד הנאשם צעד אחד לפנים, הרים את ידו הימנית אשר אחזה בנשקו, וירה כדור אחד לעבר הרכב, לאזור בו ישב המנוח. הקליע חדר דרך חלקה העליון של שמשת חלון הדלת הקדמית-ימנית של הרכב, ופגע בצדו הימני של מצחו של המנוח; נותר בראשו; וגרם למותו.

הפורץ הנוסף שהיה מחוץ לרכב הפורצים, נכנס לרכב הפורצים, שהתחיל בנסיעה, והנאשם ירד לכביש מן המדרכה; כיוון את אקדחו אל עבר רכב הפורצים הבורח; וירה כדור נוסף לעברו.

רכבו של הנאשם התדרדר באלכסון מספר מטרים במורד הכביש, עד אשר עלה על המדרכה ממול לבית הנאשם, ונעצר בחומה הבנויה עליה.

הנאשם התקשר למוקד החירום של המשטרה; דיווח על האירוע; ביקש סיוע משטרתי ורפואי; והמתין במקום עד להגעתם של גורמי ההצלה והמשטרה, עמם שיתף פעולה.

הסדר הטיעון

במסגרת הסדר הטיעון שנערך בין הצדדים הוסכם, כאמור, כי הנאשם פעל תוך קירבה לסייג הגנת בית מגורים, לאחר שבעת שיצא מהקרוואן, ראה את כל הפורצים וסבר, כי בכוונת מי מהם להיכנס לקרוואן אשר שימש באותה עת למגוריו ולמגורי אשתו, כדי לבצע עבירה. יחד עם זאת, גם הוסכם, כי מעשיו של הנאשם לא היו דרושים באופן מיידי כדי להדוף את כניסתם של מי מהפורצים לקרוואן, ובכך לא עומדת לו הגנת בית המגורים.

במסגרת הטיעונים לעונש הוסיפו הצדדים והסכימו על טווח ענישה שבין 9 חודשי עבודות שירות (להם תעתור ההגנה) ל-4 שנות מאסר (להם תעתור התביעה).

הקרבה לסייג עליה הסכימו הצדדים, היא קירבה של ממש כפי שעולה מהנסיבות החריגות של המקרה, והיא מצדיקה גם ענישה חריגה, תוך ניסיון להיכנס לנעלי הנאשם, בסיטואציה המורכבת בה הוא ואשתו היו נתונים, בשעת לילה מאוחרת, בקרוואן הנמצא על הכביש, כאשר רעשי הפורצים גרמו לאשת הנאשם להעירו משנתו; והכל על רקע אירועים קודמים בהם רכושו נגזל ממנו בנסיבות דומות. יש להבין את תחושות המצוקה, הפחד והחרדה האמתיים שהנאשם חש כשראה את הפורצים בקרבתו ובקרבת המקום בו שהתה אשתו; תחושות שמבחינתו חייבו, ואף הצדיקו, תגובה מהירה, גם אם הן הביאו אותו לפעול באופן החורג מן הסביר. לתחושות אלה יש לתת משקל של ממש בעת גזירת העונש, למרות שדרישת הסבירות, כתנאי לקיומו של סייג הגנת בית המגורים, היא בגדר דרישה של סטנדרט אובייקטיבי.

גם המחוקק הכיר במצב בו נאשם נמצא אחראי למעשיו, אך יש בקרבתו לסייג לאחריות פלילית, כדי להפחית את מידת האשם המוסרי שלו. מה המשקל שיש ליתן לקרבה זו לסייג, היא, למעשה, שאלה כמותית אשר תיבחן בכל מקרה לגופו, על פי נסיבות ביצוע העבירה, חומרתה, מידת הקרבה לסייג, ונסיבותיו האישיות של הנאשם. זו גם השאלה העומדת לפתחינו.

ומה בענייננו?

ביסוד העבירה בה הורשע הנאשם עומד הערך המוגן של קדושת חיי האדם, לאחר שהנאשם, במעשיו, פגע בערך המקודש הזה וקיפד את חייו של המנוח. ככלל, עבירה שכזו אמורה לגרור אחריה ענישה משמעותית, בוודאי של מאסר מאחורי סורג ובריח. אולם, המקרה שבפנינו חריג ומחייב גם ענישה חריגה.

הנאשם נגרר לאירוע שלא יזם ולא תכנן, דבר שנעשה דווקא על ידי המנוח ושותפיו; הנאשם עמד לבדו, בשעת לילה מאוחרת, מול המנוח ושותפיו – כולם רעולי פנים, שדי בחזותם כדי להטיל אימה ופחד; המנוח ושותפיו נתפסו "על חם" על ידי הנאשם כשהם מבצעים עבירה פלילית שכוונה כלפי רכושו, והחשש שמא יפגעו בו וברעייתו, כדי שיתאפשר להם לממש כוונתם לגנוב את רכבו - היה סביר; ומעל לכל, כל האירוע נמשך שניות מעטות, כאשר בדיעבד ניתן לנתח כל צעד או כל תנועת יד שעשה הנאשם, אך "לא הרי מי שנתון בנסיבות של תחושת סכנה ומצוקה, כהרי מי שבוחן דברים בחכמה שלאחר המעשה, באווירה השקטה יחסית של אולם בית המשפט..." (ע"פ 4082/08 גורביץ נגד מדינת ישראל, מיום 13.01.11).

שאלתו של הסנגור, מה אדם סביר אחר, במצבו של הנאשם, היה עושה – נותרה, למעשה, ללא מענה, גם לא על ידי התביעה. טענת התובע, כי הנאשם, שלא כאיש משטרה (היינו, במאובחן מעניינו של שחר מזרחי, ע"פ 8181/09 שהצדדים הפנו אליו), אינו נדרש לחתור למגע עם הפורצים, לאו תשובה היא. האם סביר היה לצפות מהנאשם להתעלם מהסכנה שחש? האם סביר היה לצפות ממנו להתקשר למשטרה ובינתיים לאפשר למנוח ושותפיו לפעול כאוות נפשם, גם אם הדבר כרוך בפגיעה אפשרית בו וברעייתו? 

אכן, הנאשם ירה לכיוונו של המנוח, אך הוא עשה כן מהחלון שבצד השני של הרכב (וזאת בשונה מאותו שחר מזרחי המוזכר לעיל, אשר ירה בנהג הרכב הבורח מהחלון שצמוד לנהג ולאחר שניפץ את השמשה), כאשר הרכב התחיל להתדרדר לפני הירי (סעיף 8 לכתב האישום), ועלתה השאלה, שמא היה בכך כדי להשפיע על הפגיעה. הירי לא נעשה על מנת לפגוע במנוח; בוודאי שלא נעשה על מנת לגרום למותו. הנאשם גם לא ניסה לירות פעם נוספת במנוח, כאשר הירייה הנוספת שביצע הייתה לעבר הרכב של שותפיו שהחל לברוח מהמקום. ומייד לאחר כל זאת, הזעיק הנאשם את כוחות ההצלה – הן את המשטרה והן את מד"א, והשוטר שהגיע למקום חשש אף הוא שמא הפורץ שנותר ברכב חמוש ועלול לסכן את ביטחון האנשים שהחלו להתקבץ במקום.

לנסיבות אלה יש השפעה של ממש על מידת אשמו של הנאשם; וממילא על מידת הענישה הראויה.

מדיניות הענישה בעבירות דוגמת זו בה הורשע הנאשם, משתנה ממקרה למקרה, כאשר גם הצדדים לא מצאו מקרה דומה, בו מעשה ההמתה נעשה בקרבה כה צמודה לסייג של הגנת בית מגורים. לטעמי, ומבלי להקל ראש בתוצאה הקשה של מעשי הנאשם, הקרבה לסייג ונסיבותיו האישיות המיוחדות והחריגות של הנאשם, האיש הערכי, ששנים תרם למדינה כמעט בכל דרך אפשרית, ששכל בן, ואשר נקלע לאירוע שלא מרצונו, מחייבים הקלה של ממש בעונשו וזאת בדמות ענישה אשר תרוצה בדרך של עבודות שירות. אכן, ענישה זו חריגה בעבירות של המתה בכלל ובעבירות של המתה בקלות דעת בפרט; אולם המקרה שבפנינו הוא חריג וייחודי, והקרבה לסייג יש בה כדי להפחית מן האשם המוסרי שבמעשה.

לאור כל האמור לעיל, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים:

1. מאסר בפועל למשך 9 חודשים אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות.

בהתאם להמלצת הממונה על עבודות השירות, על הנאשם להתייצב בתאריך 01.12.21 בשעה 08:00, להתחלת ריצוי העונש במשרדי הממונה על עבודות השירות, יחידת ברקאי – עבודות שירות – שלוחת דרום, סמוך לכלא באר-שבע.

1. מאסר על תנאי למשך 9 חודשים, והתנאי שהנאשם לא יעבור את העבירה בה הורשע תוך שלוש שנים מהיום.
2. הנאשם ישלם פיצוי למשפחת המנוח בשיעור של 10,000 ₪. התשלום ייעשה עד ליום 01.01.2022.

הפרקליטות תמסור במזכירות ביהמ"ש את פרטי הגורם שיקבל את הפיצוי אצל משפחת המנוח, וזאת תוך 14 יום מהיום.

זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש העליון.