הנהלת האתר
30.05.11 / 12:26
עבר פעם, כשברחוב "הפורצים", עוד היה גן שעשועים, זה היה רק פעם, כשהיינו ילדים. [caption
עבר
פעם, כשברחוב "הפורצים", עוד היה גן שעשועים, זה היה רק פעם, כשהיינו ילדים. [caption id="attachment_8045" align="alignright" width="150" caption="מירי מיכאלי -הילדה מעתיקות"]
[/caption]
וכשמאסנו במגלשות, בנדנדות ובכל השאר, קברנו קובבות בחול, ושבנו אחרי יומיים לבדוק עד כמה הן חזקות.
ואז, עם ניצוץ בעניים, זרקנו אחד על השני, וסתם לגיוון, הלכנו מכות.
אז נפתח הראש לחלקנו,גם את זה עברנו.
המשכנו הלאה בחדווה, לא נגמרה בינינו החיבה.
שיחקנו "סימונה-דימונה", תופסת צבעים, גובה, בקבוקים, היינו יצירתיים, עם כל מני סוגי "תופסת"
לעתים אני תוהה מה גרם לאותם משחקים פשוט לקום וללכת?
טלפון שבור, קלאס וגומי, והיום מצפים בכליון עיניים ללייק בפייס, היום הכל נמדד ב"צומי".
הווה
ספקנותי הרשתה לי להרהר, לקחת את המחשבות מחוץ לתחום שהוכתב מראש. ויצאתי אל האוניברסיטה, אך שכונת "עתיקות" לא יצאה לי מהראש. וכך, כל שבוע שבתי הבייתה, וראיתי את ילדותי חולפת אל מול עיניי. ראיתי גם הרבה טעויות, איתן גדלתי גם בחיי. תהיתי אודות מוזיקת הדיכאון, (ולא- לא אמרתי "מזרחית"), לאן היא בדיוק מובילה? מדוע אתם לא קמים ומבקשים שיתוף פעולה? איך אתם עסוקים כל היום בהישרדות, ושוכחים את הילדים. ואלו, טובעים להם בים הייסורים. הרבה צעקות, גרעינים על המדרכה, אי מתן חינוך הולם, ואנו יושבים על המדוכה. מה עם תוכניות חיזוק לאותם ילדים, שהוריהם חסרו האמצעים להעניק להם חינוך הולם.. האם אנו באמת מצפים שכל ילד כזה פשוט יולד להיות לוחם?! ומה אם לא, אם נולד הוא "סתם ילד פשוט ורגיל", אז מה אם כך? לא נעניק לו הזדמנות להיות משכיל? ואני, לעתים, תופסת את ראשי, ומתייסרת, מנסה למצוא את המילים המתאימות, למה שרואות עיניי, ובמוחי מתרוצצות כל החויות של חיי.עתיד
הפסיקו לשכנע את הילדים ש"אין מה לעשות", הם מאמינים לכם לבסוף.. ובנקודה הזו, בה הילדים מתחילים להאמין, זוהי בדיוק הנקודה שהרסתם את חייהם! הם לומדים מכם לקלל, הם לומדים מכם להעליב, לדרוך על חלשים, במקום לשתף פעולה. הם לומדים לחיות עם חוסר תקווה, לומדים לעשן, לזהם את הסביבה. קנו להם אופניים (כלי רכב סביבתי וספורט טוב), עשו להם מפגשים קבוצתיים, עודדו לקריאת ספרים, למדו אותם על צדק, ולא על איך לתחמן את המערכת. חוזק אמיתי הוא החוזק שלהם גם יחד. מזכיר לי את משל הענפים: אם ניקח ענף אחד, יש סיכוי רב שנצליח לשבור אותו, (אמנם יידרש לשם כך מאמץ, אך נוכל לעשות זאת לבסוף). אך אם ניקח ערימה של ענפים, גם אם מאוד נתאמץ, לא נוכל לשברם, ויהיה לנו הרבה יותר קשה. לילדים שלכם קשה בעתיקות. אינכם רואים זאת, כי אתם עסוקים מדי בלממן אותם. אבל יש להם צרכים, חברתיים, משפחתיים.. עליכם לדאוג לצרכים אלו! ילדים רואים, ילדים עושים! היו להם לדוגמה אישית. ואחת נכונה! ארצה לראות אותם במוסדות להשכלה גבוהה, גאים במקום ממנו באו, יודעים לאן מועדות פניהם. ילדים ששבים לחזק את המקום הזה, אחרי שלמדו דבר מה בחייהם. הייתי רוצה לראות אותם מעשנים פחות, לומדים יותר, משחקים יותר ביחד, חושבים מחוץ למסגרת, בוכים פחות, שמחים יותר. מטיילים בפארק, מחזקים אחד את השני. כך ארצה אני לגדל את ילדיי, אני יודעת שגם אתם רוצים! תתחילו לדרוש מהרשויות יוזמות חברתיות. עידוד שכונות קשות, מסגרות חינוך בתלי פורמאליות לאותן השכונות. לא כסף, כי אם שירותים! אני באמת חושבת שהגיע הזמן לכך! ומצפה שתעשו דבר מה בנדון. ממני, מירי.. הילדה מעתיקות. להמחשה, אנא צפו בסרטון בן דקה: http://www.youtube.com/watch?v=7d4gmdl3zNQd{video}
