משטרה במשבר - צלצול השכמה

אין זה חידוש שמשטרת ישראל מצויה באחת התקופות הקשות בתולדותיה. לפרישה ולהעזבה של ניצבים רבים בשנה האחרונה מתלווה עזיבה של בכירים אחרים בשדרת הפיקוד. חמור מכך, מזה שנים מספר השוטרים המתפטרים מהשירות גבוה מזה שמצטרף לשורות המשטרה. אמנם לאחרונה סוכם שיתווספו תקנים רבים (3,200) למשטרה, אך קשה לראות איך אלה יאוישו בפועל, כאשר אנו עדים לתהליך גירעוני מתמשך ביחס לכוח האדם המשרת וכבר היום חסרים לא פחות מ-2,000 שוטרים עוד בתוך התקינה הקיימת.
מה הסיבה לכך? לכישלון, כידוע, אבות רבים וכולם בורחים מבשורה ומאחריות. חלק מהאחריות רובצת כמובן לפתחה של המשטרה, שהרוויחה ביושר ביקורת חריפה עליה. חלק מהקושי נעוץ בסיבות אובייקטיביות ובמציאות הישראלית המורכבת שגוררות שחיקה מתמדת ובעייתיות בשימור המוטיבציה בשירות. לשוטרים יש תרעומת מריבוי המשימות המוטלות על כתפי השוטרים בחיכוך מתמיד עם אזרחים, הן באירועי סדר ציבורי שעצימותם גוברת בהתמדה והן באירועי ביטחון, שם חלק מהשוטרים מרגיש שידיהם כבולות ושהגיבוי שניתן להם - חסר. השירות כשוטר בישראל הוא ממילא תפקיד שוחק וקשה שרבים רואים בו כפוי טובה. גם התגמול הכספי, כידוע, רחוק מלהיות הוגן.
הוסיפו לכך את "הדם הרע" שבין השר לביטחון לאומי לבין המפכ"ל, את כיפופי הידיים התכופים ביניהם ואת ההתבטאויות מצד פוליטיקאים על כישלונה של המשטרה - שק חבטות זמין - במיגור הפשיעה; הוסיפו לכך גם את ההכרזה על הקמתו הצפויה של "משמר לאומי", ארגון שבין אם נועד להיות מעין "מתחרה" של המשטרה ובין אם יהיה כך בפועל, הרי לא נעלם מהמשרתים במשטרה שהדרג המדיני מבקש להזרים אליו משאבים ותשומות ושהדרג המדיני רואה דווקא בו יעד לאומי; וממילא גאוות היחידה של המשרתים במשטרה, ככל שזו קיימת, נפגעת עוד יותר.
המשטרה, צריך לומר, היא החולייה הראשונה בשרשרת אכיפת החוק, וכשהיא נפגעת יש לכך גלי השפעה משניים. וכך, לאחר הידיעות על כך שבשנת 2021 המשטרה הגיעה ל"שיא השפל" בעזיבות של נגדים וקצינים, לא היה מפתיע לשמוע בדו"ח מרכז המידע והמחקר של הכנסת שאותה שנה הייתה גם שנת שיא בהתפטרויות של שוטרי מג"ב, הגם שזו יחידה שנחשבת מבוקשת.
ובהמשך טבעי של השרשרת, בחודש שעבר שמענו על הודעת התפטרות של עשרות תובעים משטרתיים המנהלים את התיקים הפליליים בתביעה המשטרתית. ורק בשבוע שעבר הגיעה ידיעה נוספת על עזיבה של עובדים במכון לרופאה משפטית (המכון הפתולוגי) בטענה לשחיקה ועומס בלתי נסבל.
למרבה הצער, המשטרה קורסת תחת העומס והשמיכה מתוחה עד לקצה. אנחנו כבר לא רק במצב של שירותיות שנפגעה והגעה מאוחרת לזירה, אלא לאחרונה שמענו גם על מקרים חמורים שהמשטרה הוזעקה אך כלל לא הגיעה למקום. מי שמשלם את המחיר על המצב העגום הוא כמובן כל אחד מאיתנו בתחושת הביטחון האישי ובביטחון עצמו, אך המחיר הכבד עוד יותר בטווח הארוך הוא המדינתי והלאומי.
השאלה הגדולה היא מה ניתן לעשות כדי לעצור את תופעת הקילוח החוצה של משרתים מהמשטרה. החשש הוא שאנו במגמת האצה שלילית של מה שנתפס כ"נטישת ספינה שוקעת", ויש הכרח לאומי דחוף שכל הגורמים הנוגעים בעניין יפשילו שרוולים וסוף-סוף "ייכנסו לאירוע" בכל הרצינות, לא רק בדיבורים אלא גם במעשים.
מתחייב, בראש ובראשונה, כ"חוסם עורקים", להמשיך בתיקון תגמול השכר כדי למשוך שוטרים ראויים. יש להחזיר למשטרה צדדים של שיטור קהילתי שנזנח. העידן המודרני הביא עימו, לצד יתרונות רבים, גם ריחוק וניכור ופגיעה בתחושת הסולידריות החברתית. הוא גם הרחיק את הנגישות של השוטרים מהאזרחים. בקום המדינה המשטרה הייתה קהילתית ביסודה, כפי שהוצג בסרט "השוטר אזולאי". בעשורים האחרונים האופי הזה בפעילות המשטרה אבד לחלוטין. מערכת המשפט אימצה לעצמה בעשור האחרון מאפיינים קהילתיים. פותח והורחב מערך "בתי המשפט הקהילתיים", שנועדו לא רק לאכוף בענישה נוקשה את ה"סימפטום" של הפעולה העבריינית, אלא לטפל, בסיוע הקהילה, בשיקום ובטיפול.
ואם החוליה האחרונה במערכת האכיפה - מערכת המשפט, השמרנית באופייה - השכילה להבין את החשיבות שבאימוץ כלים קהילתיים ואת החשיבות שבמעורבות בקהילה, בוודאי נכון שהמשטרה תחזור לאמץ את השיטור הקהילתי ותשתף באמת את התושבים בהעלאת הביטחון האישי, מה שצפוי לצמצם פשיעה וקורבנות. ואולי מהלך מקצועי כזה יועיל גם בשיקום של הסולידריות החברתית המעורערת שלנו.

•הכותבת היא קרימינולוגית, מומחית לאכיפת חוק, מרצה במכללה האקדמית אשקלון.
*קרדיט צילום*: איליה מלניקוב