גל חזיזה
18.01.12 / 08:47
התפילה בימי שישי, שבת וחגים היא תופעה חברתית שיש לתת עליה את הדעת. לתפילת שישי מגיעים המתפללים חצי
התפילה בימי שישי, שבת וחגים היא תופעה חברתית שיש לתת עליה את הדעת. לתפילת שישי מגיעים המתפללים חצי מעולפים. כ-20 אחוז מהמתפללים מתעלפים ונרדמים על המזמור הראשון. ה-80 אחוז הנותרים מחכים לראות מי יעלה לתת דרשה.
[caption id="attachment_1535" align="alignright" width="180" caption="גל חזיזה - תופעה חברתית ורוחנית"]
[/caption] ישנם שני סוגים עיקריים של דרשנים. הראשונים הם המאריכים, אלו שלא יודעים מתי לסיים ויכולים לייבש את המתפללים חצי שעה עד שהרמיזות הקולניות גורמות להם לסיים. המאריכים דורשים ודורשים, עד שגם אלו שעוד נשארו ערים מצטרפים למעולפים. התוצאה: עד אמצע הדרשה שלושת רבעי מבאי בית הכנסת ישנים שנת מלכים. השניים הם המקצרים שקולעים בול, שלהם בדרך כלל מקשיבים. בכל בית כנסת ישנם מתיחות ופלגים שונים. יש כאלו שרוצים סגנון אחד של תפילה ויש כאלו שרוצים אחר. יש כאלו שרוצים לקצר ויש כאלו שרוצים להאריך. יש את המדקדקים ויש עוד כ-20מחנות. משכך, הריבים הם חלק בלתי נפרד מהווי בית הכנסת. לעיתים קרובות הצעקות והריבים מעוררים עניין בקרב ציבור המתפללים שמביע תמיכה בקבוצה האהודה עליו. הקבוצה שמושכת הכי הרבה אש הם "השתיינים" מדובר במי שבאמצע ההפטרה הולכים להשקות את עצמם במי החיים (עראק). אותה קבוצה בדרך כלל מעוררת את הוויכוחים הגדולים ביותר. ריח העראק מעצבן רבים, ומידי פעם קם אדם אמיץ שדורש להפסיק את נוהל הפאב בבית הכנסת. דבר זה, כמובן, לא עובר בשתיקה. אבל לאחר שבועיים של גמילה משתייה השתיינים חוזרים לסורם, ולאף אחד אין כוח לריב איתם. כמובן שיש את הזקנים שבין תפילה אחת למשניה מחלקים טבק. הבידור של הזקנים הוא לתת לילדים קטנים להריח את ריח הטבק, לראות אותם משתעלים ולהיקרע מצחוק. הם בדרך כלל לא ממהרים לביתם, ודורשים להאריך את התפילה כמה שיותר דבר שגורם סיכסוך עם הצעירים שממהרים לביתם. יש גם את קבוצת הנודניקים. הם בדרך כלל שקטים עד לקטע של קריאת פרשת השבוע. בשלב זה הם מאזינים באדיקות לכל מילה שיוצאת מפי החזן, וברגע שהם מזהים איזו חריגה, ולו הקטנה ביותר, הם ישר קופצים ומתקנים. נראה כאילו שאין הם מתרכזים בתפילה, אלא רק בלחפש טעויות. כמובן שזה רק חלק קטן מהחלק העיקרי שהוא התפילה, אך כידוע אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.
