פורים אז והיום

בבוא חג הפורים נזכר כל יהודי בניסים שנעשו לנו בימים ההם בזמן הזה, והנשמה הספוגה בדאגות יום-יומיות נדחפת לפינה רחוקה, ואת מקומה לוקחת הנשמה היתרה. או אז מצליחים אנו להתרומם מעל כל מצוקות ההווה, ויכול כל אחד לחוש כי אינו עלה נידף אשר הרוח תישאנו לאשר תישאנו, אלא עומד הוא תחת השגחה והנהגה עליונה המלווה את כל צעדיו.

אפילו ההדיוט שבישראל, האינסטינקט שלו חש את חשיבותו של היום, והוא מתערטל מכל העצבות האופפת אותו בימי המעשה ומתייחד עם נשמת האומה. ביתו פתוח לכל דכפין וכיסו לכל דצריך, ואהבה ורחמים קורנים על כל סביביו.

אפילו ההתחפשויות ומעשי הילדות האחרים, הנוהגים ביום זה, הם ביטוי לרגש הילדות המשותף לכל איש מישראל ביום זה; היהודי חש את עצמו כילדו של אביו שבשמים, ולבו בטוח בו שישמור את הבטחתו לעמו.

ואולי זהו הרעיון של חז"ל שאמרו: "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן". כלומר, חייב אדם להגיע לדרגת שמחה בה', המנהג את עולמו בחסד, ששני אלה (מרדכי והמן) ייראו לו רק כמכשירים בידי ההשגחה לשם השגת מטרתה. במילים אחרות, גם היסורים שעובר כל אחד הינם בסופו של דבר לתועלת וברכה.

כידוע, השם "פורים" נקבע על שם הפסוק: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן" (אסתר ג', ז'). וכן נאמר בהמשך המגילה: "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (אסתר ט', כ"ו).

נשאלת השאלה: מדוע השם "פורים" מבטא את מהותו של היום? לכאורה, הפור שהפיל המן הוא רק פרט אחד שנגע לקביעת התאריך של ביצוע הגזרה על היהודים. המן לא רצה לקבוע בעצמו את התאריך שבו התכוון להרוג את היהודים, ולכן ערך גורל. לכאורה, היה הגורל רק פרט שולי ממאורעות הימים ההם. מדוע, אם כן, נקבע שמו של היום דווקא על שם פרט זה?

למעשה, הגורל שהטיל המן הוא "כותרת" החג, והוא מקפל בתוכו עניין מהותי. מטרת החג היא לזכור וללמד לדורות את נס ההצלה. התוכן הפנימי של פורים הוא ההתייחסות של האדם אל מקרה, מזל וגורל.

"מקרה" בשפתנו פירושו מאורע שאירע ללא הכוונה וללא הזמנה מראש. למעשה, משמעותו האמיתית היא מאורע שאינו פרי בחירה רצונית, אלא תוצאה של גורם עליון שאינו תלוי באדם, השגחה עליונה המכוונת את כל הנעשה עלי אדמות.

במערכת המזלות נקבע לכל אדם מראש, בשעה שנברא, באיזו סביבה ובאילו תנאים יתנהלו חייו: האם יהיה חכם או טיפש, גיבור או חלש, עשיר או עני וכן הלאה. לאדם יש בחירה חופשית לבחור בטוב או ברע, אך המקרים המתרחשים בחייו הם תוצאה ממצבו במסגרת המזל. אמנם באפשרותו להתגבר על מזלו, אך לשם כך עליו להשקיע מאמץ ניכר.

המבט הלא אמוני מכיר במזל כגורם עליון שאינו בתחום שליטתו, ואין הוא רואה בו גילוי של רצון אלוקי. הוא מנהל את חייו על פי רצונותיו האישיים; לשם כך הוא מנסה להיעזר במזל או לחילופין להתגבר עליו. כאשר המזל לצדו, הוא רותם אותו לצרכיו, וכאשר המזל מפריע לו, הוא נחשב כאויב.

המאמין בה' מקבל את המזל כמתנת ההשגחה האלוקית, בין לטוב ובין למוטב. תפקידו בעולם לעבוד את בוראו על פי המצב שבו הוא נתון. מזלו נקבע משמים בהתאם לכוחותיו הנפשיים, כדי שינצל את מלוא כוחותיו במסגרת מזלו שלו.

מדוע אנשי הכנסת הגדולה מייחסים חשיבות רבה ל"פור" אשר הטיל המן הרשע? מה ערך ל"פור" זה בכל מערכת הניסים הנפלאה והגדולה, עד כי שם היום נקבע על שמו ולזכרו של אותו פור?

בקביעת שם זה מורים לנו אנשי כנסת הגדולה יסוד עיקרי, שיש בורא בקרבנו, שהוא אבינו הנושא אותנו, שהוא הרב את ריבנו. כל ההשתדלויות ותחבולות אנוש אינן אלא כמעשה ה"פור" וכדמות ה"גורל", אשר תוצאתו נעלמת מעין האדם. אין לאדם שליטה על מצבים אלו, כי כולם נתונים לחסדו של אדון כל.

צא ולמד, מה אירע להמן בכל דרכי השתדלותו להאביד את ישראל; דווקא פור זה שהפיל כדי ללכוד בו את היהודים, נהיה לו לפח ולמוקש. במקום שדימה בנפשו לשלוט ביהודים, נשלט הוא על ידיהם. דווקא אותו עץ אשר הכין למרדכי, עמד לו לרועץ, והיה לרעתו. וכמוה, השתדלותו לבוא אל חצר המלך ולגלות לו את תכניתו לתליית מרדכי, היא שהסבה את מפלתו ורוממה את כסאו של מרדכי. הווה אומר, כי לא התבצעו כאן כלל עצת אנוש, תחבולותיו ופעולותיו, וכל מה שנעשה - לאורך כל המגילה - לא היה אלא מעשה אלקינו בלבד. כל פרט ופרט קטן כגדול היווה חוליה במערכת הגדולה שהרכיבה את שרשרת הניסים והנפלאות אשר עשה ד' לעמו.

אנשי כנסת הגדולה קבעו את שם החג על שם הפור, כדי ללמד לאנוש בינה כי מאת ה' יוצא כל משפטינו. כל דרכי החריצות וההשתדלות אין ערכן אלא כערך ה"פור", שתוצאתו נעלמת מעיני כל חי, ומסורה כל-כולה רק בידי הקב"ה משדד המערכות.

מענין חלק ניכר ממגילת אסתר עוסק בנושא הבגדים. אחשוורוש לובש במשתה אשר עשה את בגדי הכהן הגדול להראות "את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו" (אסתר א', ד') – אלו בגדי הכהן שנכתב עליהם "לכבוד ולתפארת"). אחשוורוש ציווה על ושתי לבא בכתר מלכות בלבד, ללא שום בגד נוסף - דבר שהתחיל להניע את גלגל ההצלה של עם ישראל. מרדכי קורע את בגדיו, ולובש שק ואפר. אסתר שולחת בגדים למרדכי. המן מציע לאחשוורוש להלביש את מי שהמלך חפץ ביקרו בבגדי המלך, והוא עושה זאת למרדכי היהודי. המגילה מסתיימת בפסוק: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". מהי משמעות הבגדים?

התשובה הינה שבכולנו קיים ניצוץ אמיתי שלא יכבה לעולם... גם מי שנראה זר ורחוק, זו רק תחפושת...

מקובל לחשוב שהשמחה היא תוצאה של השגה רוחנית או גשמית, והיא מסמלת את המצב הנתון. אך התבוננות בדברי חז"ל מגלה שלשמחה יש חשיבות עצמית לעבודת האדם. השמחה הינה אולי המצווה הקשה ביותר לקיום, אך היא מיסודות היהדות ובלעדיה אין אמונה אמיתית. האדם השמח מקיים בכך מצוה חשובה מאין כמוה, ומתעלה על ידה.

נתבונן לרגע בתופעה ייחודית מאד הקיימת דווקא בדורנו. מחד - ריבוי תענוגות מצוי היום בשפע, שלא היה כמותו מעולם, ומאידך - הדבר שאותו חסרות הבריות היא השמחה. שהרי הנאות העולם הזה כשלעצמן אינן מביאות שמחה על האדם.

שורשם של הדברים מתגלה בחדירה לנבכי נפש האדם; ההתבוננות מלמדת כי מעמד מכובד, נכסים מרובים, והישגים כלכליים, אינם בהכרח ערובה לשמחה ואושר. אדרבה, לא פעם הם עצמם מובילים לעצבנות ולעצב.

דוגמה קלאסית לכך היא דמותו של המן האגגי המתואר במגילת אסתר במלוא הדרו. משופע בעושר ובנכסים, עד שעשרת אלפים ככר כסף, הם עניין פעוט עבורו. גם למעמד רם הגיע, והכל רוחשים לו כבוד. משפחתו אף היא עניפה, והוא מתגאה בה. למרות הכל הוא מודיע בגילוי לב, כי לנוכח העובדה שרק מרדכי אינו משתחווה לו: "וכל זה אינו שווה לי..." (אסתר ה', י"ג), היינו שכל מה שיש לו כבר לא שווה מאומה לאחר שאדם אחד חסר ערך מבחינתו מתעלם ממנו! עד כדי כך... יחיד שלא השתחווה לו, טרף לו את כל מהלך הצלחתו... דוגמה "המנית" זו, הינה אות ברורה לכך שאת השמחה יש לחפש תמיד במחוזות פנימיים עצמיים שלנו ולא בחוץ. שהרי מי שרודף אחר כבוד חיצוני הינו הקבצן הגדול ביותר שאושרו תלוי בכל רגע בחסדי אחרים.

הדרך לשמחת אמת הינה להתגבר על היצר. כאשר אדם זוכה להיגמל מרדיפתו אחר הישגים חומריים, הוא נטהר מחיידקי האנוכיות, יוצרי העצב, ונעשה שמח באמת; כאותם אלו שנאמר עליהם: "איזהו עשיר? השמח בחלקו".  כל שמחה אחרת היא שטחית ואינה בת קיימא, ולפיכך היא גם עראית וחולפת. רק שמחת הנדיבות הנובעת ממעמקי הנפש, ראויה להיקרא שמחה באמת, ובאמצעותה, כל יישות האדם אומרת שמחה.

זאת ועוד; במלחמת היצר רווחת המחשבה שהאדם המנצח שמח. האמת היא להיפך; האדם השמח – הוא המנצח!

הניסיון להתחקות אחר מקור מנהג התחפושות מוביל, לכאורה, למבוי סתום. המנהג אינו מוזכר במגילה, ואף לא רמוז בה. לא ידוע לנו על דמות כלשהי מתוך סיפור הפורים שהתחפשה. המן היה המן, אחשוורוש נותר אחשוורוש, מרדכי הוא מרדכי, ואפילו אסתר, שלא הגידה את עמה ואת מולדתה, לא ממש התחפשה, לפחות לא במובן המקובל של המילה.

מהי, איפוא, המשמעות העמוקה של המסכה, של הגלימה ושל יתר פריטי הלבוש הציוריים הפזורים בכל בית יהודי?

במבט שטחי נראה שאיש מגיבורי המגילה לא התחפש. אולם "גיבור המגילה" התחפש. בצורה כה מוצלחת, עד שאין הוא מתגלה לאורך הסיפור אפילו פעם אחת. הוא מסתתר בינות לפסוקים. זהו הקב"ה, ששמו, כידוע, אינו מוזכר במגילה אפילו פעם אחת.

אבל הוא הוא נמצא שם! לתחפושת שלו קוראים "טבע", והמסכה שלו קרויה "מקרה". הוא מושך בחוטים שמאחורי הקלעים. כאשר סצנת הסיום מגיעה, וכל חלקי הפאזל נופלים למקומם, אז עולה המסך ויורדות המסכות. לפתע מתברר שהיה מי שתיזמן את כל צירופי המקרים הללו אחד לאחד. ומבין שורות המגילה ניבט אלינו חיוכו של בורא עולם בכבודו ובעצמו.

בחג הפורים אנו מזכירים לעצמנו שכל עולם הטבע הוא תחפושת אחת גדולה. אפילו ה"פור" של פורים אינו אקראי. זהו הלקח המרכזי הצפון ביום זה, וזו הסיבה שהוא קיבל את שמו.

אם הקב''ה עצמו בחר, כביכול, להתחפש בפורים, אז מה הפלא שגם אנו מתחפשים...?