הנהלת האתר
18.01.11 / 09:37
מכירים את ההרגשה הזו שאתם כמו פיל בחנות חרסינה? פוחדים לשבור דברים בכל תזוזה שלכם? גם אני מכירה את
מכירים את ההרגשה הזו שאתם כמו פיל בחנות חרסינה? פוחדים לשבור דברים בכל תזוזה שלכם? גם אני מכירה את זה אבל מאז שחליתי התחושה החזקה יותר היא הפחד שישברו אותי.
בפעם הראשונה שנכנסתי לחנות בגדים אחרי שחלית
[caption id="attachment_1259" align="alignright" width="300" caption="אמי-לי דינסקי"]
[/caption]
י, ברגע שקב רגלי( לא התבלבלתי)נכנס לחנות רציתי להסתובב ולברוח אבל לא יכולתי. מצאתי את עצמי גם נכה, גם פגיעה וגם בעלת חוסר ברירה באמצע חנות שלפני כן הייתי נכנסת אליה בכיף ועכשיו גרמה לי התקף חרדה.
אני זוכרת את התחושה הזו. פתאום הכל היה נראה לי כל כך קטן, מה פתאום עשו את החנות ככה, לא חשבו על הנכים בעולם? ברור שלא, אני גם לא חשבתי על זה לפני שאני הפכתי אחת מהם. אני זוכרת שהרגשתי כאילו כולם מנסים שלא לשבור אותי אבל בלי יותר מדי הצלחה, מצאתי את עצמי מסתובבת בחנות כמו חרסינה בחנות פילים, מועדת לשברן בעוד כולם מועדים לשבור אותי. לשם שינוי לא הרגשתי 'קלאמזי' אלא שבירה ביותר .
גם כאשר מצאתי בגדים ורציתי למדוד, נתקלתי בקשיים. הייתי צריכה כסא או שרפרף כדי לשבת ולמדוד. כאשר אני ביקשתי כסא, המוכרת אמרה לי:" מה , את רוצה לשים שם את הדברים שלך? את לא רואה שיש אנשים מבוגרים פה שצריכים לשבת?!"הייתי צריכה להסביר לה, ליד כולם, כל הזרים שהסתכלו עלי כאילו שאני לא אמורה להיות שם בכלל, שאני לא יכולה לעמוד כדי למדוד כי אני על קביים. הרגשתי מאד מאד מושפלת ומבוישת.
והרגשתי כל הזמן איך כולם מסתכלים עלי. המוכרות, הקונים, כולם. בעבר הסתכלו עלי כי אני יפה, כי אני מתלבשת באופן בולט לעין. אבל באותו יום הסתכלו עלי כמו חי-זר. לפחות כך הרגשתי.
יצאתי משם בבכי! יצאתי עם דמעות בעיניים! אני, מחנות בגדים, בבכי? כן, אני מחנות בגדים בבכי! לא יכול להיות!
גם היום אני פוחדת להיכנס לחנויות. נכון שפחות ומצאתי את הדרכים להסתדר ופיתחתי את האומץ לבקש כיסא כדי למדוד בלי להעלות את הקושי יותר מדי, אבל בכל זאת אי מוצאת שמקומי אינו בכל החנויות האלו שלא חושבים על האנשים עם הבעיות.
הכניסה לחנות הייתה נגישה, אבל מה זה עזר אם הצלחתי להיכנס לחנות אבל מעבר לכניסה לא יכולתי להתנועע בבטחה? לא עזר לי הרבה. חשבתי לפנות ולהגיד דבר מה אבל על מי אני עובדת שרק בגללי ישנו את החנות. מאז למדתי לברור לאיזו חנות אכנס ולאיזו לא, לא לפי הבגדים ולא לפי המחירים , אלא לפי הנוחות שלי שם.
[/caption]
י, ברגע שקב רגלי( לא התבלבלתי)נכנס לחנות רציתי להסתובב ולברוח אבל לא יכולתי. מצאתי את עצמי גם נכה, גם פגיעה וגם בעלת חוסר ברירה באמצע חנות שלפני כן הייתי נכנסת אליה בכיף ועכשיו גרמה לי התקף חרדה.
אני זוכרת את התחושה הזו. פתאום הכל היה נראה לי כל כך קטן, מה פתאום עשו את החנות ככה, לא חשבו על הנכים בעולם? ברור שלא, אני גם לא חשבתי על זה לפני שאני הפכתי אחת מהם. אני זוכרת שהרגשתי כאילו כולם מנסים שלא לשבור אותי אבל בלי יותר מדי הצלחה, מצאתי את עצמי מסתובבת בחנות כמו חרסינה בחנות פילים, מועדת לשברן בעוד כולם מועדים לשבור אותי. לשם שינוי לא הרגשתי 'קלאמזי' אלא שבירה ביותר .
גם כאשר מצאתי בגדים ורציתי למדוד, נתקלתי בקשיים. הייתי צריכה כסא או שרפרף כדי לשבת ולמדוד. כאשר אני ביקשתי כסא, המוכרת אמרה לי:" מה , את רוצה לשים שם את הדברים שלך? את לא רואה שיש אנשים מבוגרים פה שצריכים לשבת?!"הייתי צריכה להסביר לה, ליד כולם, כל הזרים שהסתכלו עלי כאילו שאני לא אמורה להיות שם בכלל, שאני לא יכולה לעמוד כדי למדוד כי אני על קביים. הרגשתי מאד מאד מושפלת ומבוישת.
והרגשתי כל הזמן איך כולם מסתכלים עלי. המוכרות, הקונים, כולם. בעבר הסתכלו עלי כי אני יפה, כי אני מתלבשת באופן בולט לעין. אבל באותו יום הסתכלו עלי כמו חי-זר. לפחות כך הרגשתי.
יצאתי משם בבכי! יצאתי עם דמעות בעיניים! אני, מחנות בגדים, בבכי? כן, אני מחנות בגדים בבכי! לא יכול להיות!
גם היום אני פוחדת להיכנס לחנויות. נכון שפחות ומצאתי את הדרכים להסתדר ופיתחתי את האומץ לבקש כיסא כדי למדוד בלי להעלות את הקושי יותר מדי, אבל בכל זאת אי מוצאת שמקומי אינו בכל החנויות האלו שלא חושבים על האנשים עם הבעיות.
הכניסה לחנות הייתה נגישה, אבל מה זה עזר אם הצלחתי להיכנס לחנות אבל מעבר לכניסה לא יכולתי להתנועע בבטחה? לא עזר לי הרבה. חשבתי לפנות ולהגיד דבר מה אבל על מי אני עובדת שרק בגללי ישנו את החנות. מאז למדתי לברור לאיזו חנות אכנס ולאיזו לא, לא לפי הבגדים ולא לפי המחירים , אלא לפי הנוחות שלי שם.
