בני וקנין, הראש שברח

מאת: עו"ד אלון גורן, יו"ר עמותת דין ומשפט, האגודה הישראלית לפיקוח והגנה על זכויות האזרח

סטירת לחי מצלצלת לתושבי העיר. זה מה שראש העיר היוצא, עשה לנו בישיבת המועצה החגיגית הראשונה. ואולי נכון יותר לומר - סטירת לחי מצלצלת לעצמו.

בחלום הכי פרוע, לא דמיין מאן דהוא שראש העיר היוצא, זה שישב על כס ראשות העיר שנים כה רבות, מי שהציבור מימן את משכורתו הדשנה משחר בחרותו, שבאותה שניה שהפסיד את הבחירות, ייקח את הרגליים ויברח.

תגיד, אדון וקנין, ברגע שאינך חלק מהשררה, מנעמי השלטון ועטיני הכסף,  העיר כבר לא מעניינת אותך? גם אם זה נכון, מה דעתך לפחות להסתיר את זה? אין לך אף יועץ אחד בר דעת? או שהאגו המנופח שלך חזק מהם.

כך ניהלת את העיר? וכך גם את מסע הבחירות המכפיש שלך, שלא בחל באמצעים, כולל לנסות להכתים את שמעוני וחבריו, כולל אנשי העסקים המכובדים ביותר בעיר, בהשמצות הכי מכוערות ופרועות, והכל, רק בשביל לזכות, ולעזאזל האמצעים? האם יש לך ענין בעיר אשקלון רק כאשר אתה עומד בראשה?  אחרת היא מעניינת אותך כשלג דאשתקד? הנה, יצא המרצע מן השק.

דבריך נוטפי הצביעות באתר הפייסבוק אודות "אהבתך העזה" לעיר אשקלון, נתגלו באחת כלעג לרש.

רק לפני ימים אחדים, בראיון לאתרי האינטרנט, סיפרת בממלכתיות וגאווה, כיצד תדע לשרת את העיר מספסלי האופוזיציה, שכן "חבר מועצה זה תפקיד ציבורי חשוב", כך הטעמת. מישהו מחברי ילדותך אמר לי השבוע בציניות כי אצל בני וקנין "אמירת האמת אינה אופציה"... האמנם?

ומה עם קצת כבוד עצמי, מר וקנין? למצער, נראות של כבוד עצמי. ואיזה מין דבר זה, להראות קבל עם ועולם שאתה בורח מהקרב, כאחרון הריקים. איתמר זכה לראשות העיר, אתה יודע למה? כי הוא היה גיבור אמיתי.

בישיבת המועצה החגיגית לפני חמש שנים, הושבת אותו במכוון בשולי השולחן, בצד המרוחק, כתלמיד נזוף ומנודה. גם סיפרת על הטריק העלוב הזה לחבריך ששחקו בקול גדול. איתמר מצדו, ספג את הביזיונות, אסף את עצמו, ו... לא ברח. נלחם, כמו גבר. נאבק, התמודד. לא היה לו קל. הוא התחיל לא מאפס, אלא מתחת לאפס. אבל הוא היה גיבור אמיתי שהתמודד.

מצדך, לכל אורך הקדנציה השתמשת בכל הכלים, האמצעים, התחבולות  והתעלולים, על מנת להתיש אותו, לבייש אותו, ולמרר את חייו. אך הוא לא הרים ידיים. נשך שפתיים – והמשיך. עד שניצח, בגדול. ואתה, כמה עלוב שמתוך סיר הבשר ברחת בלי בושה.

בכך הראית לכולם את פניך האמתיות, לא יכולת לשלוט בעצמך. לא יכולת לראות את איתמר שמעוני בראש. לא יכולת לשאת את ההשפלה.

אתה עצמך ידעת מצוין, לכל אורך הדרך, להשפיל את איתמר ללא הרף. זה השתלב נפלא עם דפוסי ההתנהלות שלך; להעליב, לבזות, לנקום.

גדלות רוח ממך והלאה

דמוקרטיה, מר וקנין, זה לדעת לשחק את המשחק עד הסוף. לא כמוג לב. כל אחד יודע להיות למעלה. אבל גדולתו של אדם ניכרת כאשר הגלגל מוביל אותו מטה. ואגלה לך סוד: גם מי שקשה לו להפסיד, מתאפק ומסתיר את זה. אלא שאף לכך לא עמדו לך כוחותיך הנפשיים.

תושבי העיר אשקלון חשים בושה צורבת שאלה הם פניו של האיש שעמד בראשה שנים רבות. ראיתי בערב זה רבים מתושבי העיר שעטו כלימה בעטייך.

כמה עצוב, כמה עלוב

כל הקדנציה הזו נהגת, וקנין, ביוהרה דוחה ומקוממת. הרחקת ברגל גסה את מיטב חבריך, כולל אלו שפסעו איתך עקב בצד אגודל כל חייך. היית אטום ומתנשא. שאגות השמחה במועצה החגיגית הזו קרעו רקיעי שמיים. טונות של תסכול מודחק פרצו אל על. ראיתי עובדי עירייה בכירים ששאגו מרוב שמחה. כל רגשות המיאוס הכלואים, פרצו החוצה באחת, והשתחררו לבלי שוב.

אם היה לך סיכוי של אחד למליון לחזור אי פעם, איבדת גם אותו. אוי לה לזקנותך שביישה את בחרותך. מי שאינו יודע להפסיד – אינו ראוי לנצח.