"אני ואפסי" שכרון הכוח המשחית

בתקופה האחרונה רוח רעה שורה במדינה ובסביבתנו הקרובה, תחושה של אובדן דרך, תחושה של "כל דאלים גבר", תחושה של שכרון כוח הפוגע בחברה

אנשי ציבור מכובדים אשר זוכים להערכה והערצה על פועלם, על הדרך שעשו, הופכים דוגמא להמונים ובאבחת  מידע, הופכים את עולמנו ואותנו למטומטמים שאלו הם גיבורינו.

רסיסי מידע בתקשורת הכתובה והאלקטרונית חושפת את מעלליהם  ומשאירה  אותנו פעורי פה, עם תחושה של אכזבה תחושה שעבדו עלינו, הרי הם היו מושא להערצה והערכה הם אלו שאנו רוצים לחקות להגיע למקומות גבוהים ונשגבים כמותם. אנשים אשר לעיתים אנו שואפים להיות כמותם להצליח לגלות שאולי גם לנו יש את ה X -  פקטור שיש להם.

אך האכזבה מחזירה אותנו לשאלה שעולה לפתחנו למה זה קורה שאנשים כאלו חצו גבולות  ולאן פנינו  כחברה?

אנשי ציבור, אמנים ואנשי היישוב מן השורה, שלעיתים נותנים להם את התואר "מלח הארץ" אשר ההצלחה הגיע לפתחם, זכו בה בגלל עבודה קשה אמונה בדרך  וויתורים שנעשים לאורך תקופה. אך מנגד ההשקעה שלהם  מתורגמת להצלחה רק כאשר החברה משדרת הערכה הערצה האדרת המצליחן, אך ההצלחה גם מביאה  איתה גם סכנה, סכנה פנימית  של האדרת האני העצמי, סכנה של שכרון כוח, "אני יכול אני גדול ולי מותר הכל".

תאוריית הדחף(פרוייד) המתייחסת להיבטים של הנעה,  תאורייות אלו  מבוססות על הרעיון לפיו אדם או בעל חיים נולדים עם דחפים וצרכים ביולוגיים, אותם הם רוצים לספק, ואם הם לא מסופקים - נוצר אצלם מצב שלילי של מתח. כאשר הדחף מסופק, מופחת המתח, והאורגניזם חוזר למצב של הומאוסטזיס, איזון פנימי ורגיעה. על פי התאורייה, הדחף נוטה להתגבר עם הזמן, ומופעל בין השאר בהתאם למשובים שמתקבלים מהמצב הפנימי ומהסביבה. המצב הפנימי הוא זה שמכוון את האורגניזם לפעילות למען מטרה מסוימת, מטרת סיפוק הדחף.   הסביבה גם לה מרכיב חשוב לאיזון הצלחתו של האדם, וכאן אנו כחברה נכנסים לפעולה האם אנו מאזנים ותורמים להצלחה להפוך למשהו חיובי או אנחנו במו ידינו מפתחים מפלצת  אשר פורצת גבולות ומאיימת ומסכנת את עצמה ואת הסביבה והחברה והופכת לחרב פיפיות נגדנו.

בימים בהם מואשמים (חפותם עומדת להם עד שיוכח אחרת ) רב ראשי המחביא כספי שוחד בספרי תורה, זמר מהולל ומושא להערצה מנצל את כוחו והשפעתו להשתתפות במסיבות חשק של אורגיות וסמים עם קטינות, כאשר ראשי עיריות וחברי מועצה מובלים לחדרי חקירה, מראים כי יצר הדחף הפך ליצר הרסני בו האמונה השלטת היא אני ואפסי אני הכל יכול ולי הכל מותר. הסביבה נחותה ממני והיא נוצרה למעני אין חשיבה על האחר מי מרוויח או מפסיד ממעשיו הכל רק לספק את היצר והאגו שאינו יודע גבולות. ואנו מנגד רק תדלקנו את מעשיהם, הרי היו כמה ידיעות על התנהלותם הקלוקלת ובכל אופן המשכנו לבחור בהם  ולתת לגיטימציה לפועלם החל מהצבעה בקלפי ועד קניית כרטיסים למופעים והיום קיבלנו הצגה שהופכת לבית משפט בכיכר העיר.

 השאלה האם אלו גיבורי התרבות שלנו? איפה טעינו? מה אנו כחברה יכולים לעשות? וגם מותר להפנות אצבע כלפינו על צביעותינו גם כלפי הדור הצעיר. אנשים שאנו רוכשים להם כבוד והערכה מתגלים כנחשים המשילים את עורם לאור מעשיהם הנלוזים, רובם יצאו לדרך עם אמונה, אמונה ביכולתם להשיג מטרה לעיתים גם רצון להיטיב עם העם ולהיות בעמדת השפעה לייצר סביבה טובה. אבל אמרו חכמים ממני כי ה"שררה משחיתה" וישנו מצב פסיכולוגי שהופך את יצר הדחף ליצר משחית בעל הרס עצמי מסוכן למצליחן ולסביבה. מודה, יש בי  נאיביות, אני מאמינה כי יצר לב האדם טוב. כי אנשים יש בהם מהרצון לתת ולהעניק גם לאחר ותמיד מחפשת את הצד הטוב המיטיב, היפה והמתחשב, אך בימים האחרונים אני נבהלת מהתמונה המשתקפת מהחברה הישראלית מה"עם סגולה" ששאפנו להיות ומגלה כי יצרנו חברה מפלצתית,  כי שכחנו מהי צניעות ומהי ענווה מהן גבולות הטוב ומי הם אלו האמונים על ביטחוננו.

אנו כחברה מנסים לייצר סט של הצלחה בלתי נגמרת להראות סיפורי הצלחה וסינדרלה מהבוקר עד הערב, פחות מתמקדים בכישלונות ובדברים מורכבים ומייצרים בפני הדור הצעיר מצג שווא,של חיים כוזבים מדברים איתם בכפל שפה של מהי הצלחה ופחות מה עלותה, מהם ההתנהגויות המקובלות בחברה שהולכות ונמתחות ללא הרף ובעצם יוצרים חברה ללא גבולות.

אולי צריכים האוהבים והמקורבים של המצליחים פחות להאדיר את הצלחתם, יופיים וכישוריהם להכניס בהם קצת צניעות וענווה להעמיד מראה מולם כדי שתשתקף בבואתם במהלך עשייתם?

 להזכיר להם מה הייתה מטרתם ולהזכיר להם כי החברה מעלה אותם למרומי ההצלחה ובאבחת סכין גם מורידה אותם אל פי פחת. אני כל כך רוצה להאמין שחפותם תוכח מעל לכל ספק ולו רק בשביל הרצון שלי להרגיש בטוחה בחברה הקרובה.

הכותבת: אילנה שמלה ללום - מרצה במכללת ספיר