הסכם הגג של אשקלון והחלום על חוף הסיליקון הראשון

מאת: איילת. מ. מיטש

מאז שחזרתי לגור כאן, היו לי לא מעט דיונים עם אשקלונים על מה שנתפס כהרחבת העיר ללא ביסוס תעסוקתי מתאים, האם זה טוב או רע לעיר, מי מרוויח מזה ואיזה סוג של עסקים צריך למשוך לכאן ואיך בעצם מכוונים לטווח התעסוקתי הארוך ולא רק לטווח הקצר, שמתייחס רק לתקופת הבנייה עצמה. התווכחתי קשות איך מונעים מאוכלוסייה איכותית לעזוב ואיך מושכים עוד איכות לעיר. ואז, הגיע טקס חתימת הסכם הגג.

מקריאה של פרטי התכנית זה נראה מעודד. זה נראה כאילו מתכוונים ליישם לקחים ולהרחיב את האפשרויות כאן לא רק בבניית עשרות אלפי יחידות דיור, אלא גם לפתור בעיות תחבורה ולמשוך לעיר מוקדי תעסוקה ראויה יותר. אולם בטקס החגיגי הזה היה משהו נוסף. כשהאזנתי לנאום החגיגי של ראש הממשלה, כשראיתי את כל ההתרגשות, הבנתי למה עוד הטקס הזה נועד, משום שלי זה הזכיר את קיץ 2014 ומה שחסר בו.

טקס שהוא תמונת ניצחון

שנה אחרי "צוק איתן", שנדמה כי הסתיים ללא הכרעה, אנחנו מקבלים סוף סוף את תמונת הניצחון האמיתי במערכה, התמונה שאף אחד לא צילם עד כה. הדבר המדהים ביותר בטקס הסכם הגג, לפחות ממה שנראה בסרטונים ששידרו משם למי שלא נכח בו, הוא שאף אחד לא דיבר על המצב הביטחוני, תודה לאל, אלא רק על העתיד והוא הצטייר כוורוד מתמיד. השיתוק בקיץ 2014 היה מוחלט כמעט לגמרי, אבל לכולם ברור לחלוטין שאשקלון תפרח למרות הכל ואף על פי כן, משום שאף אחד לא סופר את הטילים האלה, בדיוק כמו שצריך להיות. זהו סוד המיתוג שחייב להיות לעיר הזאת, לטעמי. זאת גם התשובה הטובה והיעילה ביותר גם למחדל ההסברה הבינלאומית של ישראל, שאינו מצליח להמחיש ולהפיץ את ההבדל בין מי שעושה ללא הרף כדי לבנות ולהתקדם, לבין מי שמתקרבן ומבזבז משאבים יקרים על מלחמה במקום על בנייה.

איכות היא כבר קלישאה

לאשקלון יש יתרונות אין ספור שאין לערים אחרות, גם במיקום הנפלא על חוף הים שיש לו פוטנציאל רב, גם בהרכב האוכלוסייה שמחק לחלוטין פערים חברתיים שמהם סובלים במקומות המבוססים יותר במרכז, גם במוטיבציה הגדולה שדוחפת להשקיע כאן ולשפר כל הזמן. הבעיה היא שאשקלון נחשבת עדיין, משום מה, לעיר שינה המרוחקת מדי ממוקדי תעסוקה מתוחכמים והיא גם מחוסרת מוקדי הייטק וטכנולוגיה מתוחכמת משל עצמה.

לא ברור למה העיר טרם הבשילה להפוך לכזאת, כאשר יש בה מכללה גדולה ושוקקת שיכולה להפוך בקלות למרכז אוניברסיטאי, יש בה כבר היום אוכלוסייה משכילה ומיומנת וכוח אדם שיכולה לספק עובדים לתעשייה עתירת ידע, אבל זה לא קורה עדיין ואני שומעת תשובות רבות שמנסות לפענח את התעלומה. בכנות, אני לא חושבת שזהותו של ראש עיר זה או אחר היא שקובעת כאן, אלא המנטליות והגישה שזה כל מה שיזמים ירצו להביא לכאן, והמיצוב האסטרטגי שלה, כמובן.

אם יש משהו שחובה לשנות בראש ובראשונה זה את המנטליות והגישה הזאת שאשקלון אינה יכולה להתרומם מעל תיירות ותעשייה זעירה. בכל הכבוד לענפים אלה, הם מציעים מכורח המציאות עבודה בשכר נמוך מדי שאינו מצליח להיות אטרקטיבי ליותר מאשר כמה מקומיים שאין להם ברירה. כל מי שיש לו חלומות ושאיפות להצליח בגדול מנסה מעט לפני שהוא מתייאש או שעוזב מיד לאחר הצבא, או הלימודים.

אני קוראת באתר העירייה היה שתכניות למכביר עידוד יזמים יש ויש, אבל לא ברור לי עדיין לאן זה מוביל ולמה זה לא קרה קודם. כעצמאית, אני רואה בעיר יזמים פרטיים שמקימים את העסקים הקטנים שלהם וזאת מגמה מבורכת מאוד. עם זאת, הבעיה היא שעסקים אלה מעסיקים רק מספר קטן של עובדים או שהם נותנים שירותים מוגבלים כמו הסעות וקייטרינג, ולכן הם אינם רלוונטיים לתושבים רבים, לצערי.

אומרים לי שהיעדר הטבות המס מבריח מכאן משקיעים ועצמאים, אבל גם בהרצליה, בקריית עתידים וברמת החייל לא מקבלים הטבות, ובכל זאת הם הפכו לאזורי הייטק למרות שהזמן שלוקח להגיע אליהם בבקרים ארוך יותר מהזמן שלוקח להגיע לאשקלון, בוודאות. לי נראה שהנוחות, הפינוק, התדמית המקובעת והמנטליות של המרכז ה"מתוחכם" שמתאים להייטק הם אלה שמשאירים אותם שם.

חוף הסיליקון במקום הסיליקון ואלי

באשקלון יש די אנשים שעובדים בתעשייה הזאת מחוץ לעיר, והגיע הזמן שהם יעשו זאת כאן. זהו אותו כוח אדם, אותה איכות, ואיכות היא אמנם קלישאה אבל הפעם נכונה. הדרך ליצור כאן מרכז תעסוקה תוסס כמו בתל אביב היא לחזק את המנטליות והגישה בישראל כולה ולא רק באשקלון שמדובר בעיר שכדאי לחיות בה גם אם היא אינה נהנית מהטבות מס. הדרך היחידה להסביר לאנשים שלא מדובר בפריפריה מנותקת היא להראות להם את תמונת הניצחון, שנה אחרי "צוק איתן", כדי להוכיח להם שלא זו בלבד שלא הייתה כאן עזיבה אלא הנהירה לכאן מתחדשת בנחישות, עד כדי כך שאפשר לתכנן לבנות כאן 30,000 יחידות דיור.

יש למצב, למתג ולפרסם שלמרות שהעיר מקופחת בהטבות מס שנמנעות ממנה שלא בצדק, מסרבים להתקרבן כאן ולא מפסיקים אף פעם לחלום ולקוות לצד עשייה בלתי פוסקת. זאת הגישה היחידה שתביא לעיר את משרדי גוגל, למשל, או פייסבוק, או שלל מיזמים שונים, חממות לסטארט-אפים שישראל מייצאת לכל העולם ואף אחד לא יודע שהם תוצרת כחול לבן. חשיבה יצירתית יכולה לחולל כאן נפלאות, כך שאשקלון יכולה להפוך לחוף הסיליקון הראשון הישראלי, במקום להתחפר בנוף האורבני המכוער של גוש דן, ואם תרצו, זאת תהיה תמונת הניצחון השלמה.