'יא חסרה על הדוק אל יאם'

בתקופת 'שומר החומות' פתחנו קבוצת ואצאפ בשם 'מרוקאיות גאות'. אחרי שנים רבות פתאום עלתה בי ובחברותיי הערגה והגעגוע לשפה שבה דיברו הורינו, לשכונה שבה התעצבה דמותנו, למנהגים ולמאכלים. וכך מצאנו את עצמנו חמש נשים שנולדו וגדלו בישראל מדברות במרוקאית מגומגמת מעורבת בעברית מתגלגלות מצחוק נוכח המילים וצרורות העיצורים, שהפכו את השפה לבלתי ניתנת להגייה עד לשוברת שיניים בעליל. ככל שירי הטילים לכיוון בתינו שבדרום התעצם והפך לבלתי נסבל, כך נמלאפינו קללות עסיסיות ויצירתיות שהופנו לחמאס בין אזעקה לאזעקה בנוסח 'לייט' : 'יטֵחְ עְלִיהוּם שי בָּאטְלְ'  (שתיפול עליהם עלילת שווא) או בגרסה אכזרית יותר כמו: 'תְכּוּן אוּמוּהום לָבְּשָה עָלִיהְום' (שאימם תהיה לבושה). תמהנולבושה במה? ודודה ראשל השלימה: בשחורים...

מה פשר הערגה המוזרה הזו אחרי שנים של שכחה, התעלמות ואפילו התכחשות? שהרי זו בוודאות לא שפת אם, וודאי לא שפת הדיבור הראשונה של ישראל. האם היו אלה הזיכרונות והגעגועים אל השפה שנשמעה ברקע נוף ילדותינו? האם הייתה זו שפת הילדות הנוסטלגית ?

'נוסטלגיה' משמעה הוא 'השיבה הביתה', והיא מתאפיינת בתשוקתו של אדם לחזור לעברו. יעידו על כך כל אלפי קבוצות הנוסטלגיה שברשתות החברתיות שצצותבמחוזותינו כפטריות אחר הגשם. קבוצות אלה מתענגות על כל ביטוי פתגם או תמונה מהעבר, כאילו היו הללו הדבר הנדיר ביותר שראו או שמעו בחיים. משפטים כמו: 'יו אני זוכר' או 'איך היה טוב אז' או שימוש במשפט ה- מפתח האולטימטיבי 'סטייל מרוקו' : 'יא חסרה על הדוק אל יאם'(שפירושו הלא מילולי הוא: 'אחח היכן הם אותם הימים')הם משפטים רווחים למדי בקבוצות הללו.

הסיבה המרכזית לנוסטלגיה נעוצה בעובדה שאנחנו הישראלים מכורים גם לריגושים בעוצמות גבוהות וגם מכורים לצורך הזה של 'להיות שייכים', וקבוצות זיכרונות הילדות מספקות היטב את הצרכים הללו. במקרה של קבוצת  'המרוקאיות הגאות' ההשתייכות העדתית הסבה לנו גאווה מיוחדת שלא תמיד הייתה מנת חלקנו בילדות, ופתאום כל מילה, כל פתגם העלו בנו לחילופין דמעות של שחוק ודמע. משפט כמו 'חשומה, האש יקולו עלינא לנאש' (בושה, מה יגידו עלינו אנשים?) שליווה אותנו כל החיים 'כיכב' ודאי בעוד הרבה עדות ולאו דווקא ייחד אותנו, אבל אולי היו דברים אחרים שהגדירו אותנו. למשל פעם שאלנו כיצד אומרים ' תודה' במרוקאית, יגענו ויגענו ולא ממש מצאנו. השתוממנו: הכיצד ייתכן? ומדוע? האם הדבר משקף תרבות של חוסר תרבות, של היעדר אדיבות או של אי הכרת הטוב? לא ולא, ההיפך הוא הנכון. את מקום המילה הקצרה הזו 'תודה' תפסה שורת ברכות שבאו מן הלב ונכנסו אל הלב. יש את ברכת אורך החיים 'לְלָה יִטְוֵול לְכְּ עָמְרְכְּ'(אלוהים יאריך את ימיך) או ברכה מטפורית בצבע הכי אופטימי שיש 'לְלָה יִבֵּיְדְ לְכְּ מְזָ’לְכְּ' (אלוהים ילבין לך את מזלך) ואפילו ברכה ממש ספציפית עם הוראה מפורטת של תיאור זמן ותיאור מצב כמו 'עָקְבָּל עָם אָכוֹר תְכּוּן מְזֻ'וְוזָ'הווּמְבָּרְכָּה' (שבשנה הבאה תהיי נשואה ומבורכת).הנוסטלגיה מסתבר, פונה עמוק ללב האנשים שמתרגשים מהפרטים הקטנים ונוצרת ע"י מנגנוני זיכרון שעושים שלוש פעולות: מסננים את הזיכרונות הבלתי נעימים, מצרפים את הזיכרונות החיוביים זה לזה, ואז מתבלים הכול בהגזמה רבה ובמשאלות של הלב.

מעבר לצחוקים הנוסטלגיים הייתה זו קבוצת למידה לכל דבר ועניין. סברנו שלאחר ניתוק רב שנים משפת ילדותנו לא נוכל להבינה או  להגותה בדיבור, אבל הופתענו מיכולתנו האסוציאטיבית להגדיל עוד ועוד את אוצר המילים מתוך הזיכרון. מסתבר שגם לחשיפה מוגבלת לשפה בילדוּת ישנה השפעה על היכולת לשוב וללמוד את השפה, שעקבות שפת הילדוּת עדיין חקוקים בזיכרון, וששפת הילדות לא באמת נמחקה. אז... 'מרוקאית למתקדמים' מישהו? 'קאיינששי ואחד'?