השקט שלפני או אחרי הסערה?

יש משהו מטעה בשקט הזה. הפסקת האש אולי עצרה את הטילים והאזעקות, אבל התחושה שמדובר ב"הפסקה" ולא בסיום אמיתי מקננת עמוק. בזמן שחיילים שלנו עדיין נלחמים בעזה, ואזרחים רבים בצפון מנסים לחזור לשגרה, אני מוצאת את עצמי תוהה: האם השקט הזה בכלל אמיתי?

מצד אחד, יש תחושת הקלה - קשה להתעלם ממנה. הרחובות כבר לא ריקים מאדם, החנויות שוב מלאות, גם בתי הספר באזורים מסוימים בצפון שבו לשגרה, הכבישים צפונה היו עמוסים בתנועה בסוף השבוע האחרון, כשמטיילים רבים יצאו ליהנות מהטבע ומהירוק העוטף את הנוף, והחדשות מדברות פחות על אזעקות, תוכניות להתאוששות כלכלית ויותר על איך להחזיר את החיים למסלולם. אבל לצד ההקלה, יש גם מועקה. המציאות שבה חיילים עדיין בשטח, מתמודדים עם סכנות יום-יומיות, לא מאפשרת לנו לשכוח או להרגיש באמת שלמים עם המצב.

אני מדברת עם חברים, עם משפחה, ולכולם אותה תחושת בלבול: מצד אחד, אנחנו רוצים להאמין ש"הרע מכל" מאחורינו, ומצד שני - ברור לכולנו שהמאבק עוד לא הסתיים. התחושה הזו, שאנחנו חיים על חבל דק, בין תקווה לפחד, בין רצון לנורמליות למציאות שמכריחה אותנו להישאר דרוכים - היא תחושה שקשה לעכל.

בימים האחרונים, אני מוצאת את עצמי חושבת על החיילים. חלקם קרובים אליי - משפחה, חברים, ילדים של שכנים. אני רואה את התמונות שלהם ברשתות החברתיות, עם מבטים מלאי נחישות, ומרגיש גאווה עצומה. אבל יחד עם הגאווה יש גם דאגה עמוקה. כשאני שומעת על הקרבות, על האתגרים בשטח, אני לא יכולה שלא לחשוב: איך הם מצליחים להמשיך, למצוא כוח, לשמור על עצמם ועלינו?

וכמובן, יש את המחשבות על מה שקורה אחרי. איך נבנה מחדש את מה שנהרס - לא רק בבתים ובכבישים, אלא גם בלבבות. איך מחזירים אמון, שגרה, ובעיקר תחושת ביטחון. המלחמה אמנם נמצאת בעזה, אבל ההשלכות שלה מורגשות בכל פינה בארץ. אנחנו עם שידע משברים ותקופות קשות בעבר, אבל משהו במציאות הזו - הקרובה כל כך, האישית כל כך - מכביד יותר מתמיד.

אני לא יודעת מה יהיה. קשה לי להגיד שאופטימיות היא התחושה הדומיננטית, אבל אני כן יודעת דבר אחד: אנחנו עם חזק. ראיתי את זה בהתגייסות ההדדית, בעזרה לתושבי הדרום והצפון, בתמיכה האינסופית בחיילים שלנו. גם אם השקט עכשיו מרגיש מדומה, אני מאמינה שיום אחד הוא יהפוך לשקט אמיתי - לא כזה שמכריזים עליו בהפסקת אש, אלא כזה שמגיע מלב שלם ועם רגוע.

הנופים הירוקים, הטבע המתחדש והתנועה המתעוררת בצפון מזכירים לכולנו שהחיים נמשכים, גם אם בקצב זהיר ושברירי. בתוך המורכבות, חשוב למצוא רגעים קטנים של שלווה ונחת - בטבע, במשפחה או פשוט בעצמנו.

בינתיים, עד אז, אנחנו ממשיכים. בונים את החיים מחדש, כל אחד בדרכו, ומחזיקים את היד על הלב - למען החיילים שלנו, למען הילדים שלנו, ולמען התקווה שיום אחד, המציאות תהיה אחרת.