״ שקלתי 103 קילו ולא אהבתי את עצמי״

סמל עמנואל כהן היה בטוח שהוא הולך להיות עתודאי, עד שיום אחד עבר באקראיות ליד מגרש המשחקים. מאותו רגע מסלול חייו השתנה, הוא ירד 34 קילו, התגייס לסיירת חרוב, ובשבוע שעבר סיים קורס מ"כים קרביים. כעת הוא מספר לנו על התהליך הקשה, המטרה ממנה לא הוריד את העיניים וה'פוש' ששינה את הכול... 

"תמיד עניין אותי הכושר הקרבי - אבל אף פעם לא היה בי את האומץ לנסות", כך מתוודה בפניי סמל עמנואל כהן, כשאני שואל אותו על תחביביוI. גם אם עבור רבים הפעילות הגופנית נראית רגילה או מובנת מאליה, עבורו היא נחשבה משימה בלתי אפשרית: "שקלתי 103 קילו ולא אהבתי את עצמי. הייתי עצבני ונעול כלפי הסביבה - אני חושבשגם מסלול החיים שלי התעצב בהתאם".

עמנואל מספר שכתלמיד תיכון בכלל חשב שייצא למסלול עתודה: "ידעתי שאין סיכוי שאגיע לקרבי, ומאוד התחברתי לאלקטרוניקהואחזקה. הכול היה ברור ומסודר בחיים שלי, עד שיום אחד עברתיליד קבוצת כושר קרבי, ואחד המתאמנים הציע לי להצטרף. אני חושבשהרגע הזה היה משנה חיים".

"במשך שנים ישבתי בצד כי פחדתי להאט לכולם את הקצב", הואמשתף בתחושותיו כשעמד סמוך לקבוצת המתאמנים, "אבל החלטתילא לתת להזדמנות לברוח לי מבין הידיים - ונכנסתי אל המגרש. רצתי300 מטר והקאתי את החיים שלי החוצה, כל השרירים שלי נתפסו - אבל הבנתי שאני חייב להמשיך".

הוא הצטרף לקבוצת הכושר הקרבי "אסא אותי לוחם", בה הואהתאמן, רץ, קפץ ובעיקר נלחם בעצמו. אבל השינוי האמיתי שחל בוקרה יחד עם הקבוצה. "התחלתי להאמין בעצמי, הצבתי מטרות, הגעתי ליעדים שלא חשבתי שאגיע אליהם, כמו לרוץ 13 ק"מולהישאר בחיים", הוא צוחק, "אבל בעיקר רכשתי חברים שהמשיכואיתי לאורך הדרך - גם היום".

הערכים שקיבל, האהבה למדינה שנטעו בו, השיחות הרבות באימוניםוהקשר המיוחד עם ראש הקבוצה הובילו אותו לצאת למכינה קדםצבאית, בה סיים את תהליך ההרזיה שלו - עם 34 קילו פחות. בשנה הזו הוא המשיך ללמוד על עצמו ועל שאיפותיו. אבל שום דבר לאהכין אותו ל'פוש' אחד שראה בטלפון וגרם לו לשנות את המסלול - ולא רק של הריצה.

"באחד הבקרים במכינה סיימתי אימון ספרינטים מתיש וחזרתי לחדר. כשפתחתי את הטלפון כל אתרי החדשות דיווחו על הפיגוע בברקן - רצחו שם 2 אנשים בדם קר", הוא משתף בתחושות הקשות שחווה, "הייתי מול החלון, הסתכלתי על הנוף של תל אביב, ולא הבנתי - איךהעולם ממשיך כרגיל?"

הוא הרגיש שאין פתרון, וששום דבר שיוכל לעשות לא ישנה אתהמצב. אבל הבוקר למחרת כבר נראה אחרת לגמרי: "הלכתי לישוןעם חששות וקמתי עם מטרה - הרגשתי שמישהו צריך להגן עלהמדינה, לרדוף אחרי מחבל שנמלט - וזה יכול להיות אני".

עמנואל יצא לעוד ריצה - רק שהפעם המטרה מול עיניו השתנתהלגמרי. הוא התחיל לעבוד קשה הרבה יותר, על מנת להגיע הכי רחוקשאפשר בתוך המסגרת הקרבית. הוא נרשם לימי סיירות, גיבושיםליחידות מיוחדות ולבסוף הגיע אל סיירת חרוב, ממנה יצא לקורסמ"כים לפני כמה חודשים.

"ברגע אחד החיים שלך יכולים להשתנות", הוא משתף, "כל חייהרגשתי אנוכי - חשבתי על טובתי ועל איך זה משרת את האינטרסיםשלי. מאז שהצטרפתי לקבוצה ולמכינה, המהפך הפנימי שעברתיהוביל אותי להבין שיש דברים חשובים יותר".

אני משוחח עם עמנואל רגע לפני סיום הקורס, כשבסופו הוא יחזורלפקד על חיילים, לנטוע בהם מוטיבציה ולהיות לצידם ברגעים הקשיםביותר בחייהם. אבל גם כמ"כ, הוא לא שוכח את יואב אסא, מדריךהכושר הקרבי שהעריץ, ומתעקש להקריא לי את משפט שהקדיש לופעם. משפט שבעיניי מסכם את הראיון כולו - בשורה אחת: "גםכשהמציאות החיצונית שנכפית עלינו קשה, השורה התחתונה, שמכתיבה את התוצאות, תלויה באופן בו אנחנו בוחרים להגיב".