החזרתם את החיוך לליאור

אדי ישראל, מתוך כאב, העלה פוסט על גניבת האופניים של אחיו

זה התחיל בפוסט שנכתב מהלב, מוצאי שבת 20:00 בערב, בתום סופשבוע מתסכל וכואב לאחר שגנבו לאחי ליאור, ילד/בחור עם פיגור מוטורי , מתחת לאף את האופניים החשמליים שקיבל שבועיים קודם לכן מתנה מהוריי, והיו כל עולמו..היתה הרגשתי מועקה כואבת..חוסר אונים, תיסכול, לחץ בחזה. כהרגלי שמציק לי משהו מעדיף לכתוב אותו, והכי טוב לכתוב לכם לחברים שלי, ככה יודע ששיחררתי קיטור. מאותו רגע שהפוסט עלה רק אז התחלתי להבין מה כוחה של מילה, מה כוחה של רשת חברתית, מהו עם ישראל היחיד בעמי העולם שמתגייס למען החלש, שיודע לעטוף לחבק לתת להעניק להשתתף להתאחד..זה העם שלי..עשרות הודעות בפרטי, בפלאפון, הגבתם על הפוסט מכל כיוון אפשרי,שיתפתם והערתם את העולם הוירטואלי, הזדהיתם,התרגשתם כתבתם איחלתם נתתם, אפילו דפיקה בדלת מהשכנים וטלפונים בלי הפסקה, נכנסתי ללחץ לא הבנתי למה כולם ככה פתאום מתרגשים, מספרים לי על דמעות בעיניים, על חנק בגרון..על רצון לתת לתרום לעשות משהו..משהו קטן לא משנה מה כל אחד בדרכו רק כדי להרגיש שייך לעשייה, לתרומה..לא לשבת בחיבוק ידיים, גם אלו שבכלל לא מכירים אותי, לא מכירים את ליאור. זה הכי הזכיר לי את עם ישראל במבצע צוק איתן שלדעתי אמור היה להקרא מבצע "חיבוק חיילי צהל", הרגשתי קשה לא הצלחתי להגיב לכולכם, נאלמתי!

אלירן אביטל, קולגה, חבר, אח, צלם, ועוד מלא הגדרות הרים את הכפפה והחליט לפתוח קבוצה שדרכה יגיעו לפיתרון להחזיר לליאור את החיוך זה עבד..ועבד בגדול!!! נפתח חשבון פייפאל, אנשים עברו לקבוצה ותרמו ונתנו וביקשו לדבר עם יבואנים ולראות איך מוצאים או מביאים אופניים חדשים, ולאאאא לא רציתי תרומות, לא ביקשתי עזרה בכסף,זו לא היתה הכוונה בכלל, אבל זה הגיע למצב של כדור שלג שיצא משליטה. אז פשוט קמתי כיביתי את המחשב והלכתי לבכות במרפסת. מצטער!!! הגיעו מספר פניות מיבואנים בינהם עדי כבירי יבואן אופניים מתל אביב,(והוא יהרוג אותי על הפרסום אבל אני חייב לעצמי ) שהתברר כסוג של מלאך, התחננו שליאור יבוא ויקח אופניים חדשים, הגיעו פניות מאנשים פרטיים שאמרו שלא משנה הסכום בכלל..שאדבר איתם מבלי לפרסם את שמם, קבלנים, בעלי עסקים, ועוד כאלה שאין לי מושג מי הם, אמרו שמוכנים לתת כל סכום שידרש, שאלך לחנות לקחת לו אופניים והם ישלמו..רק שליאורי יחזור לחייך! ואני - שתקתי, לא יכולתי לענות לאף אחד. התביישתי.

עדי הצדיק שהבין שאני לא אענה אבל התעקש שהוא רוצה לתת, יצר קשר עם אלירן לאחר שהבין שהוא מרכז את מבצע "מחזירים את האור לליאור" ((הזוי אבל אמיתי) וקיימו שיחת ועידה מולי כדי לתאם, עדי שלא הגבתי לו על ההודעה כי התביישתי. שאל איזה אופניים היו, מה מידות הילד, וביקש שאבוא מחר לחנות שלו "מגהבייק" בצפון תל אביב ונבוא לבחור אופניים עם ליאור, אמרתי שנראה, אולי. הרגשתי לא נח.

אלירן בשיחת ועידה אמר תשארו ערים וניתק אותי, אסף את מוטי לבטון עוד צלם מדהים שנרתם למשימה, ונסעו לעדי לתל אביב, לקראת חצות נפתחה החנות, עדי הביא את העובד שיפתח קרטון חדש של האופניים הכי מפוארות ואיכותיות, מבלי להסתכל על מחיר, עבדו 40 דקות להרכיב אותם שם, קיפלו אותם, עלו לרכב ודהרו לאשקלון,1:30 בלילה נכנסו לבית של ההורים שלי, כולי רועד ומחכה להם בחוץ..ושם..אוף איזו התרגשות, ליאור יורד ורועד ולא יודע אם לצחוק או לבכות, אמא שלי בוכה, אחי בוכה, אני רועד עם דמעות, אבא שלי, שלא ראיתי אותו בוכה מאז מות אביו לפני עשרים שנה..גם הוא לא עמד בזה, אלירן מצלם, עדי אדם דתי, עניו, צנוע, משפיל מבט מסתתר, מתחמק לא מוכן להצטלם או להחשף מתחנן שיהיה בסתר ולשם שמיים, לא רוצה שידעו..רוצה באמת לעשות רק מצווה , להרגשה שלו, לשמח את ליאור. אנחנו כמו צלמי עיתונות קרציות מתעקשים להגיד את התודה המינימלית ולשתף רק בגלל שכל כך הרבה אנשים טובים - אתם, הייתם כל כך איכפתיים שיתפתם ניסיתם התרגשתם כתבתם פירגנתם ותרמתם אפילו שיודע שלחלק מכם פשוט אין מאיפה, פתאום ראיתי שהם תרמו..מכל הלב, ושוב דמעות. אתם לא שפוייים!!!!!..אני בכלל רגיל להיות בצד שנותן שעוזר, איך שגלגל מסתובב לו, החגיגה היתה גדולה, האופניים מדהימות, מדוגמות, עם סל, ואזעקה, וצג דיגיטלי שמראה את הכל, עם פנסים,מתקן לטלפון, ושרשרת נעילה שאפשר לקשור בה אניות!! ואפילו מתקן לאיתור האופניים בזמן אמת! נשבע!

ליאור חזר לחייך, ליאורי שיש לו בעיה עם מגע של זרים, חיבק את עדי חזקקקקק..חיבק את אלירן ואת מוטי, לקח את האופניים, אחת וחצי בלילה ויצא לעשות סיבוב דאווין..הילד חזר מרוצה..מחייך לא הפסיק להודות בשפה שלו. ואני..אני מותש..אני עייף. אני מרוגש..4:00 לפנות בוקר בשעון חורף, נראה לי שכתבתי ואמרתי ודיברתי יותר מידי לסופש. אני חושב שפשוט אחייך, אתמוגג מהחברים שלי, אגיד תודה שזכיתי בכם, אתם כולכם כל אחד והאור שבו, כולו אהבה, נשמה..נתינה..תמיד סמכתי על האינטואיציות שלי, היום הבנתי שבאמת תחושות בטן לא מטעות , ושאתה עושה טוב אתה מקבל בחזרה,ושמח כל כך שמח שבחרתי בכם להיות החברים שלי. אני גאה בכם עם ישראל, אני גאה להיות יהודי, ועל כל עשב שותה, קמים מאות כמוכם כדי לתקן את העוול. אני יודע שבברלין זה לא היה קורה כמו באף מקום אחר בעולם..אין עם שיתגייס למען אחד..ועל זה אודה כל חיי!! תודה-תודה לכולכם מבטיח בלי נדר להחזיר רק בשמחות מתי ואיפה שאוכל, על החיוך והאור שהחזרתם לליאור שנולד בחנוכה ושהיה לו יום הולדת שמח השנה, תודה על אהבת חינם. תודה בשם כולנו. אדי, ומשפחת ישראל כולה. בשם ליאור