עובדת שהתנגדה להתקנת מצלמת אבטחה במשרדה פוטרה

 מנגד טענה החברה שלאחר ניסיון הפריצה סיירו במקום נציגי חברת האבטחה והתקינו את מצלמות במקומות אסטרטגים ועל פי שיקול דעתם. אחרי שהתובעת התלוננה על מיקום המצלמה במבואה נבחנו חלופות אך הן נדחו – חלקן על ידי פולימרים וחלקן בשל צורכי האבטחה.

 לטענת מנהל פולימרים הוא שאל את התובעת אם תסכים להמשיך לעבוד כל עוד המצלמה מותקנת והיא השיבה בשלילה. בשל כך הוא שוחח עמה על תנאי סיום עבודתה ואף "הלך לקראתה" ומסר לה מכתב פיטורים תוך שחרור פיצויי הפיטורים שנצברו לזכותה.

  הזדמנות הוגנת

 השופטת יעל אנגלברג שהם הדגישה כי השימוע הוא זכות יסוד של עובד המחייבת מתן הזדמנות הוגנת לעובד להשמיע טענות בפני מעסיקו. מכתב הפיטורים, ציינה, נמסר לתובעת מבלי שנעשה מאמץ ראוי לפתור את מצוקתה.

"מחאת התובעת על עצם התקנת המצלמות ועל הפגיעה בפרטיותה, כאשר נאלצה לעבוד כשהיא מצולמת במצלמת האבטחה בכל רגע נתון, היא מובנת", כתבה השופטת, והוסיפה כי ניסיונה של התובעת להפעיל לחץ על מנהלהּ כדי שהמצלמה תוסר אינם מעידים על החלטתה לסיים את עבודתה.

 עם זאת, מכיוון שטענת החברה שלפיה העובדת התבטאה כמי שאינה מעוניינת להמשיך את עבודתה לא נסתרה, הפחיתה השופטת את סכום הפיצויים.

 בסיכומו של דבר התביעה התקבלה. נקבע כי התובעת זכאית לפיצוי על פיטורים שלא כדין בסך 42 אלף שקל, בתוספת הפרשי שכר בגובה של כ-700 שקל. בנוסף נפסקו לטובת התובעת הוצאות משפט של 4,000 שקל.