מובא במדרש רבה (ז, א) רבי מנא דישאב ורבי יהושע דסיכנין בשם רב לוי: מתחילת הספר ועד כאן כתיב ״וערכו בני אהרון״ ״וזרקו בני אהרון״ ״ונתנו בני אהרון״, (מתחילת ספר ויקרא עד פרשת צו לא נאמר שמו של אהרון אלא בני אהרון); אמר משה לפני הקב"ה: הבור שנואה ומימיה חביבין?! חלקת כבוד לעצים בשביל בניהן וגו׳ ולאהרן אין אתה חולק לו כבוד בשביל בניו?!, אמר לו הקב"ה: חייך, שבשבילך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים, (וזה שנאמר) ״צו את אהרן ואת בניו לאמור״. עד כאן לשונו.
צריכים להבין, מדוע הקב"ה לא הזכיר את שמו של אהרון, אלא רק את בניו, וכאשר משה אומר את זה להקב"ה, מפה ולהבא הקב״ה מזכיר את שמו של אהרון?
אלא אפשר לבאר ולומר, הגמרא במסכת חגיגה (דף טו:) אומרת, שרבה בר שילא פגש את אליהו הנביא. שאל אותו: מה עושה הקב"ה? אמר לו אליהו הנביא שהקב"ה אומר דברי תורה בשמם של החכמים חוץ משמו של רבי מאיר בעל הנס, שאל רבה בר שילא את אליהו: מדוע הקב"ה לא אומר תורה בשמו? אמר לו אליהו הנביא: בגלל שרבי מאיר בעל הנס למד תורה מפי אלישע בן אבויה (שבסופו כפר ונהיה רשע), אמר לו רבה בר שילא לאליהו: רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק. אמר לו אליהו הנביא: עכשיו אני שומע את הקב"ה אומר: מאיר בני אומר.
וקשה, הרי מאות שנים עברו מפטירת רבי מאיר, ולמה עד אותו רגע לא אמרו בשמים תורה בשמו? אלא פה לומדים יסוד גדול: עד שלמטה בארץ לא פוסקים הלכה ולא פוסקים דין או מבקשים דבר בפירוש מהקב"ה, הקב"ה לא עושה את הדבר.
לכן, בהרבה מקומות והרבה פעמים צריך לבקש מהקב"ה בפירוש את הדבר, בכדי שהקב"ה יעשה את הדבר. וכך רבי מאיר בעל הנס, כל עוד שלא ביקשו למטה ללמוד תורה בשמו, ולא הזכירו שכל הקשר שלו עם אלישע בן אבויה היה קשר כדי לברור את הטוב מהרע, הקב"ה לא למד תורה בשם רבי מאיר.
ועל פי זה יובן עניין אהרון. הוא עשה את העגל לבני ישראל, אבל לא עשה אותו בכוונה רעה, אלא לשם שמים. אם אהרון לא היה עושה את העגל, היה אסון איום ונורא לעם ישראל. אבל בכל אופן, העניין של עשיית העגל פגם באהרון והיה צריך שמשה יבוא ויאמר, כמו שרבה בר שילא אמר על רבי מאיר, בכדי שהקב"ה יתחיל להזכיר שוב את שמו של אהרון. ואחרי שמשה רבנו אמר להקב"ה - למה אתה לא מזכיר את שמו אלא רק את בניו, היה כמו עם רבי מאיר ואלישע שחזר הקב"ה ללמוד תורה בשם רבי מאיר, כך הקב"ה חזר שוב להזכיר את שמו של אהרון מפה ולהבא, וגם לשבח ולהלל אותו. ולכן אומר הקב״ה למשה רבנו - בזכותך שפסקת להלכה שצריכים לומר את שמו, ומעשה העגל לא פוגם בו, אפשר לחזור ולומר את שמו של אהרון.
אם כך, יוצא מפה יסוד גדול, שאדם צריך להיזהר בפיו זהירות גדולה ביותר, כי החיים והמוות ביד האדם. לפעמים האדם אוסר בפיו ופעמים האדם מתיר בפיו: דבר רע שאדם מוציא מפיו הוא אוסר ומקשה וגורם מניעות רבות, ומתי שאדם אומר דברים טובים בפיו - אדם פותח שערים, מקל את הדברים הקשים וגורם מיתוק הדינים ודברים מרובים.
Sent from myMail for iOS
