יום הזיכרון מגיע ועימו ,הזיכרונות והגעגוע

רן ידעי, והנה חלפה לה עוד שנה,התבגרנו במספר שנים , אך הם  נותרו אצלנו לנצח צעירים, התמונה שלהם בראשנו במקומה , הלוואי היה זה רק חלום ,כי אז היינו מאושרים .

ואולי לא הייתי צריך לשתף , לא ביקשו הם ממני ואף לא פנה אליי אפילו לא ברמז אחד מהם , כי מכיר אני שאם יכלו לומר משפט היה זה : אל תגזים , עשינו את חובתנו המוטלת עלינו . השנה ולאחר 20 שנים ,הגיע הזמן ממש בקצרה ועל קצה המזלג טיפה לכתוב מעט ולספר , לאחר תקופה ארוכה , של שקט ,עצב וכאב , שבה כנראה אנו זקוקים לדעת במעט ,בזכות מי המדינה הזו עוד קיימת , הגיעה העת לחלוק כאן , את סיפור הגבורה של סגן אייל מישאל לוי ז"ל ביחד עם חיילי פלוגה ג' (רובאית ) בגדוד 12 בחטיבת גולני .

את אייל פגשתי לראשונה בבית הספר התיכון בירושלים , ילד טוב ירושלים , בלי כל תיאום להמשך החיים ,נפגשנו בעת הגיוס לצה"ל , כל אחד מאיתנו היה מיועד למקום אחר , התגייסנו במועדים שונים , רצה בורא עולם לסובב את הדברים עד שהפגיש אותנו ומצאנו עצמנו זוחלים ויורים ביחד באותה פלוגת טירונים בבא"ח 1 (בזק דאז ) , נובמבר 89' גולני , מסלול משותף , קורס קשרי פלוגה ,ריצות ומסעות עם מכשירי קשר על הגב עברנו לא מעט , תמיד אבל תמיד אייל היה הקשר שסחב את כל הציוד הכבד בשקט ומבלי לבקש עזרה .את המשך השירות הצבאי עם הכומתה החומה ,עשינו בקורס סמלים ואחר כך המשכנו בבה"ד 1 , גולנצ'יק טיפוסי הייתי ולכן גם פעמיים בה"ד 1 לא עזרו להיגמל מהנורמות דאז ,בניגוד אליי , אייל כמו שאייל יודע סיים בהערכה וכבוד את הקורס וחזר להשתבץ כמ"מ של מחלקת קשר שהתגייסה זה עתה (מ"מ טירונים , גולני כמובן ) .

אני קיבלתי את פלוגת נובמבר 2001 ושימשתי כרס"פ עד להמשך שירותם בקורס מכי"ם . לימים ולאחר חודשים רבים , אייל שהפך להיות סגן מפקד פלוגה ג' היה מפקדם של החיילים שלי וידעתי כי הם בידיים טובות . פלוגה ג' ידועה כפלוגה מובילה בגדוד ובחטיבה ועסקה במשימות המסובכות של הגדוד בלבנון ובשטחים .והנה הגיע העת להשתחרר מצה"ל לאחר שנת קבע ואייל מוותר על רובה של חופשת השחרור וזאת כי ידע שמחליפו מתעכב ויגיע רק בעוד כמה שבועות , לא רצה להותיר את מפקד הפלוגה לבדו ,לכן עת ביקש ממנו המג"ד להישאר גם בזמן הימים הספורים שקיבל לארגן את הטיסה לחו"ל  שאליה כבר היה ברור שהוא מצטרף , אייל לא היסס פעמיים ואמר : היישר !! , לא די בכך אייל התעקש לשאת בכל המטלות ולצאת לפעילויות השונות בראש הכוח . ואיני יודע מי היוזם אבל אחד מחייליי כנראה , יזם מארב פרידה של מחזור נובמבר 01 , מסגן מפקד הפלוגה המשתחרר אייל לוי , ולמארב השתבצו אותם חיילים שאותם הכרתי .

ב' באלול תשנ"ג  (  19/8/1993) חזר הכוח ממארב לילה ונתקל במטען חבלה .בתקופה זו בחיי האישיים כבר הייתי במסלול הכשרה של חבלן במשטרת ישראל , כשהביפרים החלו לצפצף ובדיווחים ראשוניים נמסר כי כוח גולני  עלה על מטען רב עוצמה בלבנון , ידעתי שמשהו לא בסדר הולך להיות , הביפרים ממשיכים לצפצף ולצרוח , פצועים , הרוגים והמספר עולה בכל דיווח . כשהתקשרתי לגדוד נפלה עליי הבשורה : אייל מישאל לוי נהרג בפעולה , השמות המשיכו לזרום : גולן חזן , וידל ארי , אסף אבני ,דאלי צחי, טננבוים אסף ,ניר זלאיט , כולם נהרגו וכעת צריך לעכל , איך אפשר ? ממה מתחילים ? ממי ראשון נפרדים ? מה למשפחה אומרים ? לאיזו הלוויה הולכים ? איפה עם השכול להתמודד החברים לומדים ? למה דווקא אותם , הם הרי ממש צעירים ?

קל לי לכתוב את כל השמות בלי הסיומת ז"ל , כי אולי זה מותיר תקווה בלתי הגיונית כי איפה שהוא המציאות לא קרתה והתרחשה . מידי שנה אנו עולים להר הרצל בירושלים , עומדים בטקס הממלכתי ביחד עם המשפחה , האחיות , האחיינים שאת אייל הדוד ,לא זכו לראות ורק מהסיפורים אותו מכירים , כמה חבל וכמה עצוב . קשה אבל לפעמים אני יכול במקצת להתנחם כי זכיתי לפחות להכיר חבר ואח לנשק שאיתו עברנו לא מעט . כל חלל הוא עולם ומלואו , כל חייל הוא עולם בפני עצמו , אם רק הייתם מכירים את ארי וידל ז"ל הייתם יודעים כי אפשר לעשות את המסע הקשה בעולם כשהחיוך מרוח כל שנייה על הפנים , אם רק הייתם מכירים את גולן חזן, הייתם יודעים כמה אפשר להתגבר על מכשולים וקשיים אמיתיים ולהיות לוחם אמיתי עם המאג' הכבד על הצוואר גם שמשהו אחר היה מזמן נשבר , אם רק הייתם מכירים את אסי אבני ,הייתם יודעים כי יופי ואופי יכולים להיות ביחד ואף להיות שילוב מנצח גם בגולני כשיש הרבה משימות קשות .

איזה חיילים ומפקדים מדהימים !!!  אלף דפים לא יספיקו לתאר את אותם הגיבורים , השנים חולפות והמשפחות עם האובדן מנסות להתמודד ,חלקן פחות חלקן טיפה יותר , נעשה לפחות את המוטל עלינו ,ביום הזיכרון לא נשכח את מיתנו .

לפעמים נדמה ,כי פעם לפני עשור או שניים , היינו מזדהים עם כל חייל שנפצע ,בוודאי שנהרג , אני לא יודע מה בדיוק קרה ,אבל לעיתים אני מתגעגע לאותה התקופה ולאותה התחושה ,התקופה שבה היינו ערבים זה  לזה ,שותפים , מבינים ומתחשבים . הנה לנו סיפור גבורה על 7 חיילים זיכרונם לברכה, שלמען כל אחד מאיתנו מסרו את חייהם .נדע כי במותם ציוו לנו את החיים ובזכותם אנו כאן עומדים ונושמים .

ילדים יפים כולם היו כשאלוהים אותם בחר לקחת , העולם הפסיד , גן עדן הרוויח. אלוהים אל תכעס אבל למה אותם לעצמך לקחת ,  ולנו הותרת רק זיכרון וריח ??

אז מה אברך לו , במה יבורך  ?  זה הילד העלם הרך

                   הנער הזה עכשיו הוא מלאך , לא עוד יבורכוהו ,לא עוד יבורך

אלוהים ,אלוהים , אלוהים

                        לו אך ברכת לו  -  חיים .