לזכרו של יוסי שטיין (יוסי הקטן) מאמן הכדורגל האגדי וניצול שואת פולין.
הנהלת האתר
07.04.13 / 20:32
ללו ביטון שחקן הפועל אשקלון ומאמן קבוצות נוער לשעבר כותב על חברו ומאמנו יוסי שטיין, עד לרגע כתיבת
ללו ביטון שחקן הפועל אשקלון ומאמן קבוצות נוער לשעבר כותב על חברו ומאמנו יוסי שטיין, עד לרגע כתיבת שורות אלה,לא ידעתי שאתחבט בשאלה : מי היה יוסי הקטן.
לרבים וטובים מאתנו הוא זכור כ"יוסל'ה". לאחרים "יוסי המאמן" .יש שקראו לו "יוסי של הטוטו".לקרובים קרובים ממש, הוא היה פשוט "יוסי". לעוברים ושבים במגדל של שנות השישים והשבעים זכורה דמות קטנה, פנים מחייכות תדיר, חיוך שובב שאינו מסגיר את גילו, וכאילו נשאר מרוח על פניו עוד מימי נעוריו ב"חוות הנוער הציוני ע"ש ישראל גולדשטיין" (כך ציטט בכל פעם שנשאל היכן למד) ועיתון ספורט שמחובר תמידי לבית השחי, כאילו היה חלק ממרפק ימינו.אלה היו עיקר מאפייניו החיצוניים.את יוסי זכיתי להכיר בשלהי שנות השבעים.[caption id="attachment_26627" align="alignright" width="267"]
יוסי בעת שירותו הצבאי
יוסי בעת שירותו הצבאי[/caption]
בתחילת דרכי כשחקן נוער בקבוצת הפועל אשקלון. הוא היה המאמן השני שלי. ככל נער טעון אדרנלין בן גילי, גם אני הייתי זקוק ליד מרסנת, עוד לפני שלמדתי לעמוד על המגרש. יוסי היה שם בדיוק בשביל זה. רבים וטובים ממני ולפניי, שעברו תחת שרביטו, יעידו כי יוסי לא היה מאמן מן הזן המצוי. לא היו לו גינונים של הפגנת ידענות וסמכות יתר, שהיו מנת חלקם של הרבה מאמנים באותה תקופה(וגם כיום).יוסי דיבר תמיד על "הלב והנשמה",חשוב היה לו לדבר לנפש השחקן,להלהיבו ולהחדיר בו את אהבת המשחק דרך הקרביים ולא דרך הראש. הוא התעניין בכולם שאל על כולם ודאג לכולם,את רעייתי שתחיה, (שהייתה כבר אז חברתי) הוא הכיר כבר אז ודאג תמיד לשאול אם הקשר בינינו יציב ואם הכל בסדר.
לימים כשהפכתי למאמן בעצמי קיבלתי מענה הולם לפשר התעניינותו בזוגיות של נער בן טיפש עשרה. בחלק נכבד משיעורי הפסיכולוגיה של הספורט בקורס המאמנים,מלמדים על חשיבות סביבה קרובה ויחסים בינאישיים יציבים של מתבגרים כמרכיב להצלחת כישרונות צעירים.יוסי שלא היה בשיעורי פסיכולוגיה כאלה (הוא גם לא עבר קורס מאמנים)ידע זאת מתוך תחושות בטן,כך פעל כל חייו.יוסי עלה לארץ מלבוב שבפולין, בעליית הנוער בשנת 49 שנה לאחר קום המדינה.כנער בן 13 שמרבית משפחתו נספתה בשואה,הגיע לירושלים לחוות הנוער הציוני. לכשבגר הגיע לתלמי יפה כעלם צעיר והיה מראשוני הישוב.בתחילת שנות השישים החל לשחק כדורגל בקבוצות האשקלוניות הפועל ומכבי,הוא היה בין ראשוני החלוצים (תרתי משמע,אז קראו לזה קיצוני...)ישראל איגלקה(ז"ל) ,אפרים מאיר(סלאח שבתי)שלמה אמר,סמי ארמה,גבי שרעבי,ואחר כך בשלבים מאוחרים יותר,דני כהן,דני שלום,מוריס ג'אנו,דני בלום ועוד רבים וטובים ,כל אלה היו רק חלק ממאות חבריו הקרובים,שהפכו לימים,למארחיו התכופים ולבני משפחה נוספים.יוסי לא התחתן מעולם,אך הייתה לו משפחה גדולה,משפחת הכדורגלנים של אשקלון.בשל אופיו היחודי ואהבתו לילדים(שלצערנו לא זכה לגדל)הוא היה לבן משפחה דואג אצל כולם.
כל מי שחפץ לצאת לסוף שבוע,או אפילו לטיול ארוך בחו"ל ידע שאפשר להשאיר את יוסי בבית עם הילדים.היה זה אך טבעי שברבות הימים הפכו רבים מחניכיו לחבריו הקרובים וביתם הפך לביתו.וגם כאלה שלא היו שחקניו אלא סתם אוהדי כדורגל והפכו אחר כך לחבריו הקרובים(עמוס ויעל דהרי,רחלי,מאיר ז"ל 
יוסי הקטן 2
ועוד..)יוסי סעד את חבריו בעת חוליים שמח בשמחותיהם,כאב את אבידותיהם, והיה לחלק בלתי נפרד מהנוף המשפחתי של כל כך הרבה משפחות. לשמחתי,הייתי בין הזוכים להיות מנויים על חבריו הקרובים,ולדאבוני הייתי אתו עד אחרון ימיו.יוסי זכה בפרס הראשון בטוטו מספר פעמים,אך נפטר בחוסר כל. הוא היה נהנתן שחי את הרגע ואהב כל כך לפנק אחרים.לכששאלתיו באחד מימיו הקשים האם לא היה ראוי שיחסוך לעת צרה על מנת שלא יגמור בחוסר כל היה מצחקק בחיוכו החצי אירוני ואומר בניגון חסידי משהו: "מעפר באת ולעפר.." יוסי עזב אותנו והחזיר את נשמתו לבורא בחודש שבו מרבין בשמחה,חודש אדר לפני שנה,כמה אירוני.יוסי שבשל תלאות השואה היה אדם חילוני גמור,בהגדרה (אך צדיק גמור במעשה).למרות היותו ערירי,רצה הגורל ונסתייענו והוא נקבר אחר כבוד,לווה למנוחת עולמים ע"י רבים מחבריו,ואפילו נאמרו עליו קדישים כל השנה על ידי שלוחי מצווה שעשו זאת בחפץ לב.הוא חסר כל כך בזיכרון ובנוף, אך מעשיו ואופיו היו לו לזיכרון נצח. יהי זכרו ברוך!
