"בואו נלמד לראות אותם מנקודת ראותם"
הנהלת האתר
28.04.14 / 11:56
הפוסט שהעלה לדף הפייסבוק שלו, צביקה בן זיקרי, ריגש רבים וכך גם אותנו צביקה, לחצו עלי לכתוב את
הפוסט שהעלה לדף הפייסבוק שלו, צביקה בן זיקרי, ריגש רבים וכך גם אותנו
צביקה, לחצו עלי לכתוב את הסיפור האישי שלי על השואה. לבסוף נענתי למרות שמרגיש לי דיי מביך.. (זה קצת ארוך )
צביקה בן זיקרי והאמא השנייה צילי[/caption]
אמא שלי ז"ל הייתה בחודש השמיני להריונה. באותם ימים , שנת 1969 כשלא ידעו להגיד את מין הילוד הבטיחה להם שבמידה ויולד בן הוא יקרא על שמו של אביה של דודה צילי . במידה ותהיה זו בת על שמה של אמו של דוד חיים. וכשנולדתי ההורים שלי קיימו את הבטחתם וקראו לי צבי על שמו של אביה של דודה צילי. מאותו הרגע הפכתי להיות הבן שלא היה להם מעולם. מתנות בימי הולדת , את התיק הראשון לכיתה א' , וכשהתגייסתי פתחו לי חיסכון לחייל.
כמו בן לכל דבר מבחינתם. כשאני בן שמונה עברנו דירה , אבל המשכתי לבקר אותם בכל שבת. דודה צילי הייתה מכינה לי את המטעמים שאני אוהב באהבה.מביטה בי בחיוך כשאני מתענג. לימים התבגרו ודוד חיים בן 85 חלה במחלה הקשה וניזקק לטיפולים וניתוחים. כמובן שליוויתי אותו בכל התהליך הקשה הזה ,כשהוא סומך עלי כעל בן לכל דבר. בשלב אחר גם החלפתי לו טיטולים , קילחתי אותו ומשחתי לו משחות על הפצעים. כשאושפז במחלקה סופנית לקחתי את דודה צילי לבקר אותו פעמיים בשבוע .היינו יושבים ליד מיטתו שעות .
לפני מותו קרא ואמר לי: " אני יודע שאני הולך למות , אבל ברוגע , כי אני בטוח שאתה תדאג לאשתי " . וכך היום. מקיים את צוואתו . אני מדבר עם דודה צילי פעמיים ביום ועד לפני שלושה שבועות הייתי מבקר אותה פעמיים בשבוע. דואג לקניות , בדיקות רפואיות וניתוחים כשנזקקה להם ... היום אובחנה כחולת דימנציה (שלב אחד לפני אלצהיימר) ואני הולך אליה כל ערב אחרי העבודה לתת לה ארוחת ערב וכדורים. אמנם יש לה מטפלת צמודה אבל היא לא מוכנה לאכול אם אני לא מגיע. בימים טובים (אם אפשר לקרוא לזה כך) כשהיא מפוכחת וצלולה היא אומרת כמה היא אוהבת אותי כאילו הייתי הבן שלה, מרחמה. שאני הסיבה שהיא חיה אחרת הייתה מתאבדת אם לא הייתי לצידה.
שכל שיחה שלי מאריכה לה את החיים ורגעי החסד והאושר שלה הם כשאני מגיע לבקר.לרגע המבט שלה רך ונעים עם עיניים נוצצות מאושר ושניה אחרי וכשמגיע הקצר הנורא הזה במוח , אותו מבט הופך לקפוא כאילו הייתי זר לה. אתה עומד חסר אונים. מלטף לה את הראש והידיים ומחכה לרגע של חסד נוסף , שלא תמיד מגיע.
העליתי את הסיפור שלי בתקווה שאולי נגלה קצת יותר חמלה וסובלנות כלפי ניצולי השואה. הם חיים בעולם קודר ובתחושה שלאף אחד לא איכפת מהם. וזה עצוב. הם זקוקים לאוזן קשבת ויחס חם כאילו היו ילדים קטנים.
רעבים שמישהו ישמע את הסיפור שלהם. ויש להם הרבה מה לספר. הם אנשים מרתקים ומיוחדים.
הלוואי שמישהו יוכל לאמץ לו ניצול אחד. פעם בשבוע ללכת לשבת מולו שעה ורק לתת לו לדבר.בשבילינו זו רק שעה בשבוע/שבועיים. עבורם זה עולם ומלואו. אתם לא מבינים איזו אהבה תקבלו. בואו נילמד לראות אותם מנקודת ראותם וכך נבין קצת יותר את עולמם העמום.
בתקווה לימים מחויכים יותר עבורם , וגם עבורנו. אמן ואמן !!!
כשההורים שלי עלו ארצה ,הם גרו דלת מול דלת מול זוג עריריים. דוד חיים עולה מהונגריה שעבד במחנות ההשמדה באושויץ וכך ניצל כשהוא בן 19 , איבד את הוריו ושני אחיו במלחמה ונישאר לבד ללא שום משפחה. דודה צילי , בת יחידה , יחד עם הוריה הסתתרו במרתפים ובבתי זרים עד שהכריזו על סיום המלחמה. דודה צילי עברה ארבע הפלות והרופאים אסרו עליה להיכנס שוב להריון והיא רק בת 32. [caption id="attachment_36513" align="alignright" width="300"]
צביקה בן זיקרי והאמא השנייה צילי[/caption]
אמא שלי ז"ל הייתה בחודש השמיני להריונה. באותם ימים , שנת 1969 כשלא ידעו להגיד את מין הילוד הבטיחה להם שבמידה ויולד בן הוא יקרא על שמו של אביה של דודה צילי . במידה ותהיה זו בת על שמה של אמו של דוד חיים. וכשנולדתי ההורים שלי קיימו את הבטחתם וקראו לי צבי על שמו של אביה של דודה צילי. מאותו הרגע הפכתי להיות הבן שלא היה להם מעולם. מתנות בימי הולדת , את התיק הראשון לכיתה א' , וכשהתגייסתי פתחו לי חיסכון לחייל.
כמו בן לכל דבר מבחינתם. כשאני בן שמונה עברנו דירה , אבל המשכתי לבקר אותם בכל שבת. דודה צילי הייתה מכינה לי את המטעמים שאני אוהב באהבה.מביטה בי בחיוך כשאני מתענג. לימים התבגרו ודוד חיים בן 85 חלה במחלה הקשה וניזקק לטיפולים וניתוחים. כמובן שליוויתי אותו בכל התהליך הקשה הזה ,כשהוא סומך עלי כעל בן לכל דבר. בשלב אחר גם החלפתי לו טיטולים , קילחתי אותו ומשחתי לו משחות על הפצעים. כשאושפז במחלקה סופנית לקחתי את דודה צילי לבקר אותו פעמיים בשבוע .היינו יושבים ליד מיטתו שעות .
לפני מותו קרא ואמר לי: " אני יודע שאני הולך למות , אבל ברוגע , כי אני בטוח שאתה תדאג לאשתי " . וכך היום. מקיים את צוואתו . אני מדבר עם דודה צילי פעמיים ביום ועד לפני שלושה שבועות הייתי מבקר אותה פעמיים בשבוע. דואג לקניות , בדיקות רפואיות וניתוחים כשנזקקה להם ... היום אובחנה כחולת דימנציה (שלב אחד לפני אלצהיימר) ואני הולך אליה כל ערב אחרי העבודה לתת לה ארוחת ערב וכדורים. אמנם יש לה מטפלת צמודה אבל היא לא מוכנה לאכול אם אני לא מגיע. בימים טובים (אם אפשר לקרוא לזה כך) כשהיא מפוכחת וצלולה היא אומרת כמה היא אוהבת אותי כאילו הייתי הבן שלה, מרחמה. שאני הסיבה שהיא חיה אחרת הייתה מתאבדת אם לא הייתי לצידה.
שכל שיחה שלי מאריכה לה את החיים ורגעי החסד והאושר שלה הם כשאני מגיע לבקר.לרגע המבט שלה רך ונעים עם עיניים נוצצות מאושר ושניה אחרי וכשמגיע הקצר הנורא הזה במוח , אותו מבט הופך לקפוא כאילו הייתי זר לה. אתה עומד חסר אונים. מלטף לה את הראש והידיים ומחכה לרגע של חסד נוסף , שלא תמיד מגיע.
העליתי את הסיפור שלי בתקווה שאולי נגלה קצת יותר חמלה וסובלנות כלפי ניצולי השואה. הם חיים בעולם קודר ובתחושה שלאף אחד לא איכפת מהם. וזה עצוב. הם זקוקים לאוזן קשבת ויחס חם כאילו היו ילדים קטנים.
רעבים שמישהו ישמע את הסיפור שלהם. ויש להם הרבה מה לספר. הם אנשים מרתקים ומיוחדים.
הלוואי שמישהו יוכל לאמץ לו ניצול אחד. פעם בשבוע ללכת לשבת מולו שעה ורק לתת לו לדבר.בשבילינו זו רק שעה בשבוע/שבועיים. עבורם זה עולם ומלואו. אתם לא מבינים איזו אהבה תקבלו. בואו נילמד לראות אותם מנקודת ראותם וכך נבין קצת יותר את עולמם העמום.
בתקווה לימים מחויכים יותר עבורם , וגם עבורנו. אמן ואמן !!!
