ג'ויה ספר חדש לסופרת אשקלונית

 קצת על הסופרת  עדי ממוקה ו-JOIA:

 עדי ממוקה, מאמנת עסקית ומנחת קבוצות בעלת ניסיון עשיר בעולמות ההדרכה, האימון ופיתוח הדרכות לחברות הגדולות בישראל. עדי נולדה והתחנכה בקרית מלאכי ובשנים האחרונות מתגוררת באשקלון, בה היא מנהלת קבוצת עסקים לאורך השנה וחצי האחרונים, מטעם ארגון עסקים עושים עסקים. במסגרת שירותה הצבאי שירתה בחמ"ל מבצעים ברמאללה ובסיומו למדה וסיימה תואר ראשון בתקשורת ולאחר מכן תעודת אימון עסקי ואישי.

לפני כארבע שנים לאחר כ-10 שנים בבזק בינלאומי, שם הייתה בין היתר מנהלת הדרכה של האגף העסקי, הקימה חברה משל עצמה. חברת JOIA הינה חברה מתקדמת ויצירתית, בכל תחומי המיומנויות הרכות- מכירות, שירות, שימור, ניהול ואימון אנשים. כמו כן החברה מפתחת כלי אימון והדרכה עבור מנחי קבוצות בישראל, ביניהם מתודולוגיית המסע, קלפי המסע, קלפי באתי לקחת וקלפי ראי ראי. בין לקוחותינו: צה"ל, שירותי בריאות כללית, מכללת רידמן, סלופארק ועוד.

ב-JOIA אנו מאמינים שזה בידיים שלך! אנחנו ניתן את הכלים, את המיומנויות, את הדרך, בצורה כזו שהארגון או העסק יוכל להמשיך ולהטמיע את הדברים ולייצר תוצאות גם לאחר סיום התהליך איתנו.

קצת על הספר:

ג'ויה הוא סיפור מסע של אישה אחת לעבר עצמה. מסע שבו היא פוגשת מקומות מרתקים, אנשים שנכנסים ללבה, ואהבה אחת גדולה שגורמת לה לבחון מחדש את אהבתה למדינה. מסעה מתחיל בדרום מדינת ישראל ועובר דרך דרום אמריקה. מסעה הפנימי של הגיבורה חבוי בכל אחד מאתנו.

הספר מתאים לכל אותם אנשים שקצת איבדו את עצמם, שלא ממש מרוצים מחייהם ומחפשים את האומץ ללכת בעקבות החלומות שלהם. הסופרת היא מאמנת אישית ועסקית, וכל התובנות שלה, איך הולכים בעקבות החלומות והאהבות שלנו נמצאים בספר.

מתוך הספר:

"אני נוסעת הכי רחוק שאפשר. משדרות האהובה שבשבוע הראשון שלי בה נפלו יותר משמונים קסאמים ביום. נוסעת מכל המדינה הזאת שאני שונאת מרוב שאני אוהבת. נוסעת מהחברים שלי, מהמשפחה, נוסעת מכל הסיכויים שלי להישאר פה ולהיות מושלמת. מנהלת, נשואה, אולי אפילו אמא. נוסעת מהסיכוי להיות בן אדם טוב כמו שהבטחתי למוטי שאהיה כדי שהמוות שלו לא יהיה לחינם... לוקחת תיק, דוחפת אליו כלום ושום דבר. לוקחת את האני שהפכתי להיות בכל השנים האלה, משאירה מאחורַי שקרים וחיוכים מזויפים. נוסעת, בורחת, שכל אחד     יקרא לזה איך שירצה. אני יודעת דבר אחד: אני מכאן חייבת ללכת."

"אחרי ארבעה ימים כאלה שבהם המלצר הארגנטינאי האכיל אותי באוכל ביתי שהיו בו גם קצת חלבונים והרבה שמן, הרגשתי הרבה יותר טוב. אבל זה לא הביא אותי למצב שהייתי אמורה להיות בו, שבו אני מקבלת החלטה לעבור את הגבול או לא. הזמן לא שיחק לטובתי, כי הקרנבל כבר היה קרוב מתמיד, וברזיל התמלאה במאות מטיילים שתפסו כל הוסטל פנוי. ניסיתי להעביר את הזמן, ואז קרו שני דברים שגרמו לי להחליט."