באהבה...
הנהלת האתר
21.06.11 / 20:19
התחלתי השבוע לקרוא בשנית את הספר "יער נורווגי" מאת הרוקי מורקמי. פעם אחרונה שקראתי את הספר היה לפני
התחלתי השבוע לקרוא בשנית את הספר "יער נורווגי
" מאת הרוקי מורקמי. פעם אחרונה שקראתי את הספר היה לפני יותר משנתיים. בעמוד 35 בספר ישנו קטע והוא זה: "מעל לראשו ריחפה לה בקלילות הילה, כמו העיגול מעל ראשו של מלאך, שהעידה על הכוח שניחן בו, וכל מי שראה אותו לראשונה היה חושב בבהלה: 'הגבר הזה הוא יצור מיוחד במינו' ". כשדמיינתי במוחי, בקריאה הנוכחית, את הדמות עליה מדובר בקטע זה הצטיירה במוחי דמות מאוד דומה לאדם החשוב בחיי. לאדם זה אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה שהוא גם חידוש הכתיבה שלי. ההחלטה דווקא השבוע להקדיש את הפוסט לאדם זה נבעה ממאורע מיוחד השבוע. יום הולדתה של אותו האדם שהוא במקרה אמי היקרה. [caption id="attachment_1259" align="alignright" width="161" caption="אמי-לי דינסקי - מוקדש לך המיוחדת מכולם.."]
amli
[/caption]
עוד לפני שאמא שלי הפכה להיות "חיה של החיות" או "גב' הצלת חיות" היא הייתה אישה מופלאה. גם בימים הכי רעים שלה היא הייתה עוזרת לאחרים תוך שהיא עוקבת אחר מילוי עקרונותיה על פיהם חיה. בכל שנות חיי לא ראיתי אדם המקפיד כל כך להקשיב לעקרונות שלו ושאינו סוטה מדרך הישר אף לא לרגע אחד על מנת להקל את הדרך להשגת מטרותיו. גם כשנאלצה לשים בצד את כל רצונותיה בשביל אחי ובשבילי, היא עשתה זאת עם לב שלם. היא לא הסתכלה אחורה במחשבה שאם הייתה ממשיכה עם חלומותיה היה יותר טוב, רואים זאת לפי הניצוץ בעיניים שלה בכל פעם שאחי אומר לה שהוא שנה נוספת מצטיין. ראיתי זאת בעיניה ביום שהתגייסתי וביום שירדתי מהקביים. אני רואה זאת בעיניה בכל בוקר שאני קמה ויוצאת ללימודים. אבל יותר מזה, אני רואה זאת בכל פעם שהיא נתקלת בתלמידים לשעבר או כמו שהיא קוראת להם "הילדים שלה" והיא רואה שהם הצליחו לצאת מהמעגל התיאורטי העגום בו הם היו פעם.
אני מניחה שחלק מכם לא מסכימים איתי ועם רגשותיי. אני גם מאמינה שאותו חלק מכם שלא מסכים איתי לא מכיר אותה באופן אישי, מעבר לחלקיק קטן מתמונת חייה. אתם בטח מכירים אותה דרך שמועות וסיפורים הנמכרים "יד שנייה". אבל איך עוד אפשר לקרוא לאדם שמסיים לעבוד וחוזר הביתה מותש ולמרות זאת הוא אינו מניח בצד את הדברים ואינו מכבה את עצמו לעולם לא כשהוא עצוב, מדוכא, עייף, חולה, שבור או מנסה להתמודד עם כל הקשיים שהחיים הערימו עליו? אני לא רואה מילה אחרת חוץ ממלאך. אז נכון שאין לה בייגלה צהוב מנצנץ מעל הראש, או הילה פנינתית העוטפת את גופה ואפילו לא כנפיים המוחבאים מתחת לחולצת העמותה הירוקה שלה. אני אפילו אספר לכם שהיא עושה טעויות כמו כל אחד ואחת אבל אין מה להגיד, היא יצור מופלא, אדם בעל כל כך הרבה טוב לב וחוזק. היא משתדלת שלא להתגאות בהצלחות שלה חוץ משני ילדיה. בעצם, יש לה המון במה להתגאות כשחושבים על זה. בלעדיה אני לא יודעת מי היינו היום. האם היינו אותם האנשים שאנחנו היום? האם היינו בן 22 מצטיין בתחילת תואר שני ובת 20 שנלחמה לעמוד על רגליה? בלעדיה, קשה לי להאמין שכך היה הדבר. היא נתנה לנו את כל העקרונות שהיו לה בתיק הגב שהביאה עמה מפעם, מכל המסעות שהיא עברה והיא מחנכת אותנו לאסוף עקרונות חדשים עכשיו שאנו עושים את דרכנו. הכוחות שבאמתחתה הם אינם 100 אחוז בגלל ה-50 אחוז שהיא שמה בצד ב"בנק כוחות" המיועד לתת לנו כוח בזמנים קשים ועדיין איך שהו עם אותם 50 האחוזים היא עושה הכל ביותר ממאה אחוז.
אמא שלי היא הרבה יותר ממה שמספרים עליה והיא הרבה יותר מהתקציר שנתתי לכם פה. אני עושה עמה עוול כשאני מקצרת אותה ל-500 ומשהו המילים הפשוטות כל כך ובכל זאת, אין דרך לספר עליה בשלמות מבלי להשמיט חלק מהצבעים הרבים שצובעים את התמונה המדהימה שהיא. כמו החיוך של "המונה ליזה" בשבילי היא חיוך, בשבילי היא מנגינה כמו מוצארט ובשבילי היא טעם כמו סופלה שוקולד. היא הסיבה שאני מי שאני ואין מתנה טובה מזו בעולם. היא תמיד שם בשבילי ובשביל כל מי שצריך אותה- חברה במצוקה, תלמיד מתקשה, כלב נטוש או יונה פצועה והיא אף פעם לא סוגרת את הדלת ויוצאת לחופשה קטנה מכל זה, היא אף פעם לא מוותרת לעצמה, לא משנה כמה קשה.
את היכולות, הכוחות, האמונות, העקרונות והדרכים על פיהם אני חיה למדתי וקיבלתי ממנה. השאיפה הגדולה ביותר שלי היא להיות ואף בחלקיק קטן, אדם מדהים כמוה ולהנחיל את אותם הדברים שנתנה לי. אני אוהבת אותה בכל לבי ואני מודה על שהיא אמי בכל יום. תודה אמא!!!
