18.08.14 / 14:39
[caption id="attachment_37833" align="alignright" width="533"] אזגי בבית הדין. ניצח[/caption] בית
אזגי בבית הדין. ניצח[/caption]
בית המשפט, בהחלטה תקדימית, מאפשר לבעלי קבוצות להעלים שכר משחקנים שלא "החתימו שעון". אבל האם השופטים בכלל מבינים מה זה כדורגל? כך מפרסם העיתון "כלכליסט"
כדורגלנים מוזמנים להפיק כמה לקחים מהסיפור הבא. ראשית, עדיף לנצח מאשר להפסיד. שנית, אם כבר מפסידים, ובמקרה גם פרוספר אזגי הוא הבעלים, צפו פגיעה. שלישית, הפגיעה בשכר יכולה גם להגיע מכך שלא הוחתם שעון הנוכחות — אם לא ידעתם, אותו מכשיר פיקוח מפעלי תופס גם במגרשי הכדורגל. רביעית, זה תופס בבית הדין לעבודה.
את כל זה למדו על בשרם שחקני הפועל אשקלון, שהפסידו לא רק במגרש אלא גם בבית הדין לעבודה משום שלא החתימו את השעון בדרכם לאימון. באמצעות עו"ד רן קידר מההסתדרות החדשה הם תבעו את אזגי והפועל אשקלון על שניכו משכרם סכומים בגלל אי־התייצבות לאימונים בהתאם לרישום בשעון הנוכחות.
לטענת השחקנים, הם נענשו מכיוון שאזגי לא היה מרוצה מהישגיהם. ובצדק, מבחינתו. בתחילת העונה היתה אשקלון מועמדת לעלות לליגת־העל אבל בסיומה היא נשרה לליגה השלישית.
השופטת יעל אנגלברג שהם מבית הדין האזורי בבאר שבע לא שללה אפשרות זאת: "אף שייתכן שהמניע להחלטתו של המשיב (אזגי) לקזז משכר השחקנים... טמון בכישלון הקבוצה בעונת המשחקים האחרונה, וכי המשיבים מבקשים למעשה להעניש את השחקנים בשל כך, כטענת המבקשת (ההסתדרות) — הרי משהשתיתו המשיבים את דרישתם לקיזוז משכר השחקנים על הטענה כי השחקנים לא מילאו התחייבויותיהם על פי חוזה העבודה שנכרת עמם, ובהן החובה להתייצב לאימונים, זכאים הם לבירור טענתם זו לגופה".
שחקנים הם עובדים רגילים?
הסוגיה של שחקני כדורגל וכדורסל כעובדים נידונה כבר כמה פעמים בפסיקה, והוכרעה. שחקנים אינם שונים מעובדים אחרים. המקרה שלהם אפילו פשוט יחסית. הם מגיעים ויוצאים ממתחם אימונים ויכולים להחתים כרטיס. כשיוצאים לפעילות מחוץ למתחם האימונים ניתן לדווח על כך, כפי שנדרשים לעשות עובדים במקצועות אחרים.
משעה שהשחקנים הם עובדים (וכאן לא היתה כל מחלוקת: האגודה החתימה את השחקנים על הסכמי עבודה), חלות הוראות חוקי המגן השונים. חוק הגנת השכר מתייחס לרישום נוכחותו של עובד במקום העבודה. תיקון 24 לחוק מחייב שהרישום יבוצע באופן אלקטרוני, ולכן על השחקנים "להדפיס כרטיס".
אזגי שלף את השעון כדי לקזז משכר השחקנים רק לאחר שביקש לקזז את ההפסדים שנגרמו לו עצמו כתוצאה מהכישלון הספורטיבי. והשעון, לאחר שגויס למשימה, הוכיח את יעילותו. אף שאזגי הודה כי לא דקדק בתחילה במצוות החתמת השעון, וגם המאמן לא הקפיד, ואיש לא דרש מהשחקנים למלא את החוסר בדו"חות. למרות כל אלה, קובעת השופטת, "חייבים השחקנים בהחתמת שעון הנוכחות, ואם לא חתמו — הנטל עליהם להוכיח כי התייצבו לעבודה וכי הם זכאים לשכר".
כלומר, היא מאפשרת להם לעקוף את השעון אם יוכיחו: 1. שהגיעו לאימון; 2. שהאימון בוטל. ובכל זאת, יש בעיה מסוימת באחת מקביעות פסק הדין: "שחקן שנעדר מהאימון, ואף ברשות המאמן, אין לראות היעדרותו כהיעדרות המזכה בשכר עבודה, והמשיבים רשאים להפחית ימי היעדרותו משכרו החודשי".
החלטה בעייתית לא ברור מדוע היעדרות באישור מאפשרת למעביד הפחתת שכר. ועם זאת, אם שחקן קיבל את מלוא שכרו החודשי עבור חודש שבו היו לו ימי היעדרות, לאחר שמיצה את ימי החופשה והמחלה, הרי שרואים בימים אלה כימים שעבורם ניתנה לו מקדמה, והמעביד רשאי לקבלם חזרה באמצעות קיזוז משכר עתידי. הבעיה של ספורטאים כעובדים מתעוררת בנקודות אחרות. לדוגמה, עובד שתנאי עבודתו הורעו באופן מוחשי זכאי להתפטר ולקבל פיצויי פיטורים. האם שחקן הרכב בקבוצה זכאי להתפטר בדין מפוטר ולקבל פיצויים אם המאמן החליט להדיחו מההרכב ולהעבירו לספסל? האם המאמן צריך לעשות לשחקן שימוע לפני ההחלטה? העניין הוא שכדורגל אינו עבודה רגילה. הקריירה קצרה, ה"עובדים" מרבים להתנייד, רבים כפופים למעבידים גחמניים כמו פרוספר אזגי, למאמנים שהיום מרכיבים אותם בהרכב ומחר משליכים אותם לספסל, ליציע או ל"ועדות משמעת שרירותיות". מרביתם פיונים בתעשייה שמגלגלת מיליארדים בהימורים חוקיים יותר ופחות. בית המשפט התמקד בחוק ובשעון ואולי החמיץ תמונה רחבה יותר.אזגי שלף את השעון כדי לקזז משכר השחקנים רק לאחר שביקש לקזז את ההפסדים שנגרמו לו עצמו כתוצאה מהכישלון הספורטיבי. זאת אף שהוא והמאמן לא דקדקו במצוות החתמת השעון
מותר להניח שלאו מסי או לברון ג'יימס לא דופקים שעון בבואם לעבודה. ועם זאת, גם הספורט המקצועני, בארה"ב למשל, ממושטר על ידי הסכמים קיבוציים שאינם שונים בדבר מכל הסכם קיבוצי בין עובדים ומעבידים. הסכמים אלה מפרטים במדויק את חובות וזכויות הספורטאי. אילו אימונים הם חובה ואילו רשות, ואם השכר מחושב לפי שתי קטגוריות אלה או רק לפי אימוני החובה. אנדרה ג'ונסון, הווייד רסיבר המצוין של יוסטון טקסנס, נעדר ממחנה טרום עונה. מחנה שלא היה מחלוקת על זכותה של ההנהלה להפחית משכרו. והיא אכן עשתה זאת. ג'ונסון לא חלק על זכותה, אבל מנגד סירב להשלים עם רוע הגזירה לאחר שמשכרו נגזרו מיליון דולר. האיש, אגב, משתכר 15 מיליון בשנה. אף שחוקית ההפחתה היא כדין, היא לא טריוויאלית. בוא נאמר שלא עם כל אחד הדין היה נוקב את ההר. וכאן, בטקסס כמו באשקלון, אצל ג'ונסון כמו אצל עוז יפרח, יש מקום גם ל"שיקולי אזגי": על מי כדאי להפעיל את הפטיש ועם מי לא כדאי לפתוח חזית. ג'ונסון (33) הוא כוכב, אבל כבר לא צעיר, שכנראה הגיע למורד שמצוי בחלק השני של הפסגה והקריירה. לא מן הנמנע שהתעקשות ההנהלה לא נשענת רק על מיצוי זכותה החוקית אלא גם מנטייתה לדחוף את השחקן החוצה, לטרייד, ואכן השחקן כבר הביע נטייה לכך. ועוד משהו. ג'ונסון הוא שחקן בית, עשר שנים במועדון, נאמן למקום עבודתו. לכן הוא משמש דוגמה ומופת, וההנהלה לא מעוניינת דווקא בדוגמה הספציפית הזו שעלולה להקרין על השחקנים האחרים, במיוחד הצעירים. הכתבה פורסמה בכלכליטס הכתב משה גורלי
