מדורות אש ונפש

שמחת חגיגות ל"ג בעומר הופרעה השנה בגלל השריפות הגדולות שהתרחשו ברחבי הארץ ותמונות קשות של בתים שרופים מעלות עצב רב ותסכול אין קץ.

כאשר אין לנו דרך למנוע את האסונות שממיט עלינו הטבע, אנחנו עושים את הכל על מנת לצמצם את הנזקים ככל שניתן, ולאחר מכן, בלית ברירה להתמודד עם התוצאות. כך ייאלצו רבים מדי לנהוג בתקופה הקרובה, ואני תקווה שיימצאו את העוז והכלים להתמודד עם כך בהצלחה.

אם אקח את מדורות ל"ג בעומר  כהזדמנות  ללמידה אישית עצמית ועוצמתית אוכל לומר שזוהי הזדמנות מצוינת (נוספת) לעשות מחשבות ביעור בתוך תוכנו. עם כל הזהירות המתבקשת, עם פיקוח ותשומת לב מרובה לפרטים שמסביב.

כשהיינו ילדים, והתקבצנו סביב המדורות הכיתתיות או המשפחתיות, היינו מעלים באש דמויות של אנשים שנואים (אני לא אגיד מי כי אז ישר תדעו מאיזה דור אני....).

הפעם, אני בעד לבער את הרע והמנוכר. לבער את השלילי ואת המיותר, בעולם הרגשי, בעולמנו הפנימי.

לכל אחד מאיתנו יש "מחסן עצים" שהוא סוחב על כתפיו או על לבו. סוגים כאלה של חוסר סבלנות, אולי כעס ופחד, קנאה קטנה או שנאה מטפסת.

זה הזמן להעלות באש המדומיינת שלנו את כל הרע והמיותר הזה, בין אם זה בא בצורת זרדים חלולים ובין אם נטועים בנו כעצים חסונים.

נבער את הפחד או תחושות הפספוס והאכזבה, נעלה באש (הטובה) גם קנטרנות או אדישות, ובעיקר את כל המחשבות המיותרות על העתיד המדומיין שבדרך כלל הוא הרבה יותר גרוע ממה שהוא צפוי להיות באמת.

אחרי המדורה הפנימית הזאת, העצמית הזאת, ולאחר שיעופו כל הגיצים שמציקים לנו, כך מבפנים, ומפריעים לנו לראות את האור, גם כלפי חוץ, אנחנו נוכל להתפנות לחיובי שמקיף אותנו בחיים. הפסימיות היא OUT והאופטימיות היא IN.

האש הטובה מבערת בנו תשוקה, להט לחיים, חום ותקווה. בעזרתה נשאר עם מחשבות חיוביות של אמונה בעצמי, של אהבת העצמי והאחר (אם הוא דומה לי ואם לא), נלמד ללכת לכיוון האושר ולא לכיוון העצב. נסתכל בציפייה ובשמחה אל סביבתנו, הקרובה יותר או פחות, ואל העתיד הטוב שאנחנו יכולים להביא על עצמנו.

כי " מֵעַז יָצָא מָתוֹק" הן לא רק מילים מתוך חידת שמשון, אלא  דרך חיים.