ביקורת: היו זמנים בהוליווד של קוונטין טרנטינו.
22.08.19 / 10:42
And they lived happily ever after…
אצתי רצתי לבית הקולנוע כדי לראות את הסרט החדש של קוונטין טרנטינו 'היו זמנים בהוליווד', בכיכובם של בראד פיט ולאונרדו דיקפריו ההורסים ת'בריאות.
כששומעים טרנטינו הקונוטציה שעולה היא של דם, מכות ואלימות קשה. קפיצה מתמדת בין הזמנים, קדימה אחורה ולפעמים לצד. בגדול הסרטים שלו תמיד מצליחים לבלבל. לפעמים צריך לראות את הסרט מינימום פעמיים בשביל שכל הנקודות יתחברו.
ושוב גם פה, הוא בלבל בענק. טרנטינו לקח את המקרה הטראגי של הבמאי הפולני רומן פולנסקי ובת זוגתו השחקנית שרון טייט, ושינה אותו. במציאות, טייט נרצחה בביתה כשהייתה בהריון מתקדם. עלילת הסרט מתרחשת בשנת 1969 באותה השנה בה היא נרצחה.
בסרט עצמו טייט לא נרצחת. כל הסרט חיכיתי לרגע שזה יקרה וטרנטינו החליט להשאיר אותה בחיים. האמת שהשם של הסרט באנגלית Once Upon a Time in Hollywood מסגיר את זה. השם מרמז כי מדובר בסיפור אגדה ולא במציאות עצמה וכי הסוף צריך להיות טוב. כמו שאומרים "והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה".
טרנטינו שם את הסיפור של טייט ופולנסקי לא בקדמת העלילה, אלא כאחד מקווי העלילה בסרט. במקום זה הוא בחר להתמקד בשכן של השניים, ריק דלטון (לאונרדו דיקפריו), שחקן מערבונים עם קריירה דועכת, ובעוזרו האישי, קליף בות' (בראד פיט), כפיל הפעלולים שלו. בחיפוש אחר התפקיד הבא שיחייה את הקריירה של השניים.
כמיטב המסורת הטרנטואינית העלילה מבולגנת מאוד, אבל יותר ברורה נניח 'מספרות זולה' או 'להרוג את ביל'. בסרט ישנם המון זיכרונות של הדמויות. בדרך כלל הזיכרונות באים להעביר פואנטה או הצדקה לפעולה של קליף או ריק. היה אפילו זיכרון אחד של קליף על גג ביתו של ריק, שנתן הרגשה שהעלילה התקדמה אבל אז אנחנו מבינים שכל הקטע היה זיכרון. הוא נזכר בוויכוח אלים בינו לבין השחקן ברוס לי. סצנה קורעת מצחוק של השניים.
אנחנו מקבלים ארבעה קווי עלילה. הראשון הוא הסיפור של רומן פולנסקי ושל שרון טייט. השני הוא הסיפור של ריק והניסיון של בחיפוש תפקיד ראוי. השלישי הוא הסיפור של קליף עם הטרמפיסטית פוסיקט וחבריה מחוות ספאן. והרביעי הוא העלילה של מערבון חדש בשם 'לנסר', בו ריק משחק את הנבל. היו קטעים שלמים וארוכים בהם אנחנו רואים סצנה שלמה של המערבון בלי שום היזכור שמדובר בסט צילומים. בלי להראות את הצלמים, בלי הוראות במאי, בלי טעויות אלא ממש סצנה שלמה מסרט אחר. דבר חריג בסרטים שעלילתם מספרת על סרט בתוך סרט. ממש יכולנו להישאב לסיפור המערבון שמוצג לנו.
הייתה פעם אחת בה נחשפנו בזמן צילום להוראות הבמאי והיא הפעם בה ריק מתבלבל בטקסט בגלל שהוא שיכור. ריק מתעצבן על עצמו בחדר ההלבשה. סצנה מצחיקה אבל גם קשה, שבעיני מדגישה כמה שלאונרדיו דיקפריו הוא שחקן מדהים!! אפשר לספור על יד אחת את הקומדיות שבהן שיחק דיקפריו וחבל כי הוא ממש טוב בזה.
כל קו עלילה עומד בפני עצמו אבל קשור קשר ישיר לקו עלילה אחר. שוב טרנטינו במיטבו.
הרגיש לי שטרנטינו רצה להראות שיש לו את הכי גדול בעולם הקולנוע. הוא פשוט שיחק עם כל אמצעי אסתטי שעמד לרשותו בכדי להדגיש זאת. טרנטינו בא להנות ולייצר משהו שעושה לו טוב בלי באמת להתחשב בחלק מקהל שלא מבין ניואנסים של קולנוע. אבל מצד שני זה הקולנוע של טרנטינו, ומי שבחר לקנות כרטיס לסרט שלו כנראה יודע פחות או יותר מה מצפה לו. הצילומים מרהיבים, התפאורה, התלבושות ממש שכפול של הוליווד בשנות ה60. הכל מדויק ויפה כמו שרק הוא יודע לעשות. בנוסף רשימת השחקנים מרשימה ביותר. אל פצ'ינו, לינה דנהאם, קורט רסאל, מרגרט קוואלי ואפילו הופעת אורח של דניאלה פיק ששיחקה שחקנית איטלקית.
אם הגעתם כמעט לסוף הסרט ואמרתם לעצמכם מה קרה לטרנטינו? אף אחד לא מת, אף אחד אפילו לא נשרט? אז חשבתם כמוני. ואז הגיע סוף הסרט שהשפריץ דם לכל עבר. בסיקוונס מצחיק אבל קשה לצפייה בעיניי. מלא בדם, מכות, להביור ורוטווילירית אחת רעבה מאוד. והסתכם בשלושה הרוגים, פצוע קל עד בינוני ושתי נפגעות חרדה (פרנצ'סקה קפוצ'י אשתו הטרייה של ריק ואני).
בסוף הסרט ריק מקבל את מה שכל כך ייחל לו. טייט עצמה (שחיה) וסברינג, האקס שמתגורר איתה ועם רומן, מזמינים אותו לשתות בירה בביתם. כמו שהבטחנו סוף טוב הכל טוב.
לסיכום, הסרט לא בייש את המסורת של טרנטינו ובסופו של דבר היה סרט דיי טוב. הדבר שהכי לקחתי מהסרט הוא הצורך לעשות בינג' לאונרדו דיקפריו בדחיפות האפשרית.
-
🔔🔔🔔🔕🔕 (3 פעמונים מתוך 5)
ענבל הקניין B.A קולנוע וטלוויזיה.