לרקוד לצלילי בית החולים ברזילי

עדויות רבות גם תומכות בכך שריקוד- המשלב פעילות גופנית עם מוסיקה- מקנה לחולי הפרקינסון המבצעים אותו יתרונות רבים אף יותר מפעילות גופנית רגילה. סביר שהערך המוסף טמון במוסיקה ה'פורטת על מיתרי הנפש' בנוסף לפן הגופני גרידא.

מאמרים שפורסם בעיקר בבטאונים לרפואת שיקום מצאו כי בקרב חולי פרקינסון שהשתתפו באופן תדיר בפעילויות של ריקוד השתפר מדדי התפקוד הקליני המוטורי הכללי (מרכיב ההערכה המוטורי –III בבדיקת ה-UPDRS).

מחקר שהשווה תקופת התנסות של 6 שבועות בריקוד לעומת תכנית פעילות גופנית 'מסורתית' (ללא ליווי מוסיקלי) מצא שיפור במדדי תפקוד מוטורי בקרב קבוצת הריקוד, שיפור שלא נצפה בקרב קבוצת ההתעמלות המסורתית.

נמצא כי ריקוד טנגו המצריך שיתוף פעולה הדוק עם שותפ/ה   לריקוד, ומובנה בו תרגול שינויי כיוון תכופים, הביא בקרב חולי הפרקינסון שהתנסו בו למשך 10 שבועות, פעמיים בשבוע, לשיפור במדד היציבות ששיעורו הממוצע היה 4 נקודות במדד ה-Berg Balance Scale. מדד זה מצוי בקורלציה למספר הנפילות מהן סובלים חולי הפרקינסון ושיפור בו משמעותו המעשית הינה גם הפחתה בסיכון לנפילות השכיחות במחלת פרקינסון ועלולות לגרום לתחלואה ואף לתמותה.

בקרב חולי פרקינסון שהתנסו בריקודים מסוג וואלס, פוקסטרוט וטנגו וכן בטאי צ'י נמצא שיפור משמעותי של 40 מטר ויותר במרחק ההליכה שנמדד במשך 6 דקות.

נמצא בקבוצה זו גם שיפור משמעותי במהירות ההליכה לאחור ומשרעת הצעד לאחור, כאשר ההשפעה המיטבית המירבית הושגה בקרב רקדני הטנגו. כך גם בביצוע פעולת ה-Time Up & Go  שבה נצפה שיפור של 2 שניות בקבוצת רקדני הטנגו ושיפור של שניה בקרב מתנסיהטאי צ'י.

לציין כי בקרב קבוצת הרוקדים הכללית הושג שיפור של 0.1 מטר לשניה במהירות ההליכה קדימה למרחקים קצובים.

מחקרים שונים שניסו לאמוד את פרקי הזמן הרצויים לאימוני ריקוד בקרב הסובלים בפרקינסון התקשו להגיע למסקנות חד משמעיות, אך צויין כי שיפור במדדים הקליניים המוטוריים נצפה בתכנית ממוצעת של 6-12 שבועות ובפרקי זמן של 60-90 דקות בכל פעם, פעמיים בשבוע, ושפרק זמן ממוצע סביר לתוכנית הינו ל כעשרה שבועות.

גירוי אודיטורי קצוב (ריתמי) ידוע כמשפר ביצועי הליכה ומוטוריקה בקרב חולי פרקינסון, אולי מכיוון שהוא מפצה ולו באופן חלקי על הליקוי במנגנוני קיצוב התנועה הפנימיים של החולה.

כך למשל רקיעת הסוליות הקוצבת את ריקוד הטנגו מתרגלת תנועה מוסדרת וקצובה.

נראה שהתנועות הסדורות והקצובות של הריקוד 'מתרגלות' את איזורי קיצוב התנועה שנפגעים במחלת הפרקינסון.

ה'רמזים' הניתנים בעת הריקוד לביצוע 'התנועה הנכונה', רמזים הניתנים הן באמצעות המוסיקה והן באמצעות השותף/ה לריקוד, מפצים על הליקוי במנגנון 'הרמיזה הפנימית' לביצוע הפעולה הנכונה.   

הריקוד הינו גם פעילות אירובית המשפרת תפקודי הלב בדומה לאימון ב-Treadmill. כך למשך נמצא כי ריקוד הטנגו מגביר קצב הלב לכ-70% מקצב פעימתו המירבי.

בנוסף הריקוד הינו פעילות מהנה היוצרת חיבור עם אנשים אחרים, מפיגה בדידות ומשפרת תקשורת בין אישית והשפעתה המיטיבה על מצב הרוח מוכרת.

לסיכום: להשתתפות בחוג ריקודים יש השפעה מטיבה על תפקודם של חולי הפרקינסון במישורי תפקוד רבים משיפור היציבות והפחתת הסיכון לנפילות, שיפור מהחירות ההליכה, שיפור היכולת לשנות כיווני תנועה במהירות ועד שיפור 'מנגנוני קיצוב התנועה' תוך הסתמכות על רמזים קוצבים חיצוניים. מעבר לכך היא נושאת עימה גם את יתרונות הפעילות האירובית הרגילה וכן הנאה הנחווית מעצם ההאזנה למוסיקה ומהיחסים החברתיים הנרקמים מעצם כך שהריקוד הינו פעילות חברתית מרובת משתתפים.

לאור יתרונות בולטים אלו של ריקוד במחלת פרקינסון שלגביהם קיימת הסכמה בספרות הרפואית,  יזמנו פתיחת חוג ריקוד לחולות וחולי הפרקינסון ובני/בנות  זוגם במסגרת המרפאה להפרעות תנועה שבמרכז הרפואי ברזילי. הפעלת החוג והעלויות הכרוכות בו התאפשרו בזכות תרומה של חברת "אבווי".

מקורות: