"כשהייתי חונה הן היו רצות אליי ומחבקות אותי"

חטואל, שהתחתן בשנית ונולדו לו ארבעה ילדים, מספר בסרט על הרגעים הקשים. "כל יום כשהייתי חוזר הביתה מהעבודה הילדות היו משחקים בדשא, וכשהייתי חונה הן היו רצות אליי ומחבקות אותי. זה חסר".

"הלילות קשים, החופשים קשים, החגים השבתות, כל הרגעים שהיית רגיל להיות עם מישהו, לצד מישהו, להיות עם המשפחה שאהבת ושאהבו אותך, שחיבקת וחיבקו אותך, דאגת ודאגו לך ועכשיו אין", אומר חטואל ודמעות בעיניו.

חטואל, המשמש מנהל בית ספר באשקלון, מתאר כיצד ברגעים הקשים פרץ בבכי במשרדו, ומה שעודד את רוחו היה הילדים בבית הספר, "לראות את הילדים משחקים בהפסקה בבית הספר, זה פשוט נותן לי את החיים בחזרה".

תקופה ארוכה אחרי הפיגוע והאובדן דאגו שכניו במושב קטיף ללון עימו בביתו כדי להקל על צערו, וגם דאגו לו לארוחות במשך תקופה ארוכה.