אם כבר ריביירה דרומית, למה לחנוק?

 מאת: איילת מ. מיטש

ביום שבו באתי לאשקלון כדי לחפש דירה להשכרה התחלתי לנשום סוף סוף. רק אז הבנתי שב-25 השנים שבהן גרתי מחוץ לעיר, בעיקר בגוש דן, לא נשמתי כלל, מכל הבחינות. ידעתי גם בדיוק היכן אני רוצה לגור – רק באחד הרחובות שבהם גרתי כאן פעם וקיבלתי הוכחה נוספת לכך שכאשר מתכוונים מאוד במדויק גם מקבלים מה שרוצים. מצאתי דירה להשכרה בבניין הראשון שבו הוריי ואני גרנו. מאז אני גרה ברחוב ההסתדרות הישן מול ברזילי, המקום שבו אמי עבדה אז, וחזרתי בשנייה להיות אשקלונית ללא הפסקה.

למען הסר ספק, אני מצהירה בזאת שחזרתי הביתה בזכות התחלפות השלטון כאן והודות לו. כולי תפילה להצלחתו מכל הבחינות ובעיקר בגלל אהבתי לעיר ולאנשיה, וזה לא מונע ממני לשבח או לבקר כשאני רואה זאת לנכון. בזאת גם סיימתי לדבר פוליטיקה לתמיד. גם לא אזכיר כאן לעולם שמות משום שהשמות רק מתחלפים ואני מאמינה שרובם ככולם אוהבים את העיר והם מלאי כוונות טובות. אלא שהכוונות הטובות מובילות לאחרונה למריבות שמעציבות אותי ולכן אני לא מוכנה להיות שם בטור הזה. כאן אני רק אשקלונית שמדברת על אהבתה לעיר וגם על נושאים אחרים, מהצד.

כשאני מתעקשת לטעון שלטוב ולרע, לעיר הזאת יש אופי שהיא מורישה לתושבים שלה בנחת, באהבה ובנדיבות, חושבים שאני מנסה להמציא מותג חדש בכוח ולמכור עיר שאין בה שום דבר טוב מלבד מחירי הדיור שהם סבירים עדיין, בשוק דיור ישראלי לא-סביר בעליל. להערכתי, זאת, הולכת להיות גם הבעיה של מיתוג העיר כריביירה החדשה, אבל על אופי ואווירה נדבר בטורים מאוחרים יותר. קודם, בואו נתרכז באוויר שלה לנשימה, במה שאסור לשנות בעיר הזאת אחרת היא כבר לא תהיה שום דבר, בטח לא ריביירה.

מאז שחזרתי לגור כאן ואני עוקבת אחר הפעילות העירונית הנמרצת כאן, תחושתי היא שכבר התהפכו היוצרות. משום כך אני לא מתלהבת מפרויקטים רבים שרק לכאורה נראה שיש בהם צורך. לתחושתי, האשקלוניות עוברת מיתוג מחדש מבלי להבין אותה לעומק. גרתי גם בחו"ל ובעיקר בכמה ערים בגוש דן ואני לא מכירה עיר שהשפיעה עליי ועיצבה אותי יותר מעיר הדיונות והגלים העתיקה-מחודשת הזאת, בנינוחות ובפשטות האוורירית שלה, בכפריות כזאת, למרות שבמשרד הפנים היא רשומה כעיר ואם בישראל. אוי לה אם יכסו אותה כליל בשלמת בטון ומלט מרוב התלהבות וישכחו שהיתרון העצום שלה הוא דווקא במה שאסור לכסות.  

 זה נשמע כמעט מיסטי, אבל באשקלון החול והים מחזירים לכם אור חזק ובהיר שמקליל את האופי ועושה את היום יום שמח ופשוט יותר, זהו הסוד. לרוב ערי החוף בישראל אין את זה ואסור לחקות אותן. האפרוריות והעמימות שולטות בתל אביב משום שהאור נבלע בה מרוב "פיתוח".

האור אובד שם לבלי שוב הן בבניינים הישנים והלא מתוחזקים והן במגדלים היומרניים והמפונפנים שאינם מתאימים כאן, הן ברחובות הצפופים שסוללים בכל פינה, והן ברצועת החוף הסמלית בתל אביב שכלואה בטיילת לא שימושית כמעט, חסרת אופי. מי שזוכר את הטיילת הישנה של תל אביב מלפני עשרות שנים, זוכר כמה חול היה סביבה, כמה אור ופשטות, כמה מעט "אלמנטים אדריכליים" וכמה הרבה בני אדם.

בנייה אמורה לשרת כאן בני אדם ולא להפוך למטרה בפני עצמה. יותר מ-20 שנות חיים בגוש דן ולא דרכתי על אדמה או חול אף פעם, פיזית, אלא רק על אקרשטיינים, אספלט ומרצפות. בגלל זה גם לא נשמתי. אין אוויר במקום שבו האדמה לא יכולה להחזיר לך חמצן נקי ומסונן בחזרה ולהראות לך מאין באת ולאן אתה שב. באשקלון יש אדמה, שמיים וים. יש ענווה של ידיעה מי אתה ומי גדול ממך באמת, וזה בטח לא אנשים שיש להם יותר כסף ממך אלא אלוהים שברא את כל זה, והוא לבדו. באשקלון יש נגיעה ישירה במקור החיים ולא הסתרה שלו, וזה סוד כוחה כבר אלפי שנים, אם ניזכר בשמשון.

אשקלון אינה עיר "אורבנית" כמו תל אביב, תודה לאל שוב. היא עיר ותיקה ומכובדת בת אלפי שנים שצמחה בטבעיות מופלאה ולא הומצאה בראשם של הוגי דעות. מה שעבד בה לאורך הדורות אסור שיאבד בה היום. היא תרבותית, מנוסה ומתוחכמת מבלי להפסיק להיות פשוטה ואנושית ושמחה, והיא מלאה בבני אדם שנמשכים לחול ולגלים כדי ליהנות מהחיים ולא ממונומנטים אדריכליים בלתי פרופורציונליים. 

את הבריזה של הים התיכון אפשר להרגיש באשקלון גם בגבעת ציון, במגדל ובצומת אשקלון, כי האדמה חשופה עדיין והבנייה אינה צפופה וגבוהה. אני בספק אם תושבי אשקלון הצפונית החסומה לגובה, למשל, מצליחים ליהנות ממנה. אני מאלה שחושבים שהקדמה, אגב, לא תסבול מכך שירווחו אותה קצת יותר. להפך אפילו. אין ולא תהיה בריזה במקום שבו חוסמים אותה בטענת שווא שהיא שייכת או טובה רק למי שקרוב לים. אין בזה גם ברכה כי היא מגיעה לכולנו, תרתי משמע. זאת הנשימה שאסור להפסיק כאן לעולם.