01.11.15 / 06:42
רצח רבין, אני טוענת, הולך והופך לנראטיב במקום להתמקד בעובדות, וחלק מהאשמה נעוץ בכך שאסור לדבר על זה. הטור של איילת. מ. מיטש
בחודשים הטעונים שלאחר רצח רבין הי"ד, ישבתי עם סטודנטים נוספים על מדשאת אוניברסיטת תל אביב וניסיתי לספר בדיחה, הומור שחור ועצוב. כולנו היינו שמאלנים אז, וזה נראה כמו תגובה נורמלית להלם. אבל הם הביטו בהיסטריה מסביב והשתיקו אותי. גם בכיתות שבהן למדתי על ההיסטוריה של המאה ה-20 זה קרה. רוב המרצים שתקו ולא הניחו לאף סטודנט לאוורר רגשות, לדון בהיסטוריה המתחוללת לנגד עינינו ולא רק בספרים שצילמנו בספרייה.
זה נשמע אולי קר וחסר רגשות, אבל מורים טובים להיסטוריה יודעים שזהו הרגע להיכנס דווקא בעובי הקורה ולנתח, לבדוק, להביא ראיות בזמן אמת ולא להניח לרוויזיה היסטורית בדיעבד לעוות ולסלף את מה שהיה. כך נולדים נראטיבים, אגב, למי שתהה. נראטיבים מחליפים את העובדות, ואנחנו חווים זאת על בשרנו גם בכל מה שקשור לזכות מדינת ישראל להתקיים כאן כמדינה יהודית ולא רק בתהליך השלום. רצח רבין, אני טוענת, הולך והופך לנראטיב במקום להתמקד בעובדות, וחלק מהאשמה נעוץ בכך שאסור לדבר על זה, אסור לחשוף. מכיוון שרצח רבין שזור במה שמכונה תהליך השלום, כולנו סובלים מפירות הבאושים שלו עד היום.
קלישאות שמאלניות וקונספירטורים מימין
זה לא שאין היום לגיטימציה להתבדח באותה הרוח על מה שקרה, אבל 20 שנה אחרי הרצח עדיין אי אפשר לדבר במדינת ישראל בלי צנזורה ובלי פחד, לתחושתי. 20 שנה אחרי הרצח וקשה להזדהות כאיש ימין כי לא רק השמאל רודף אחריך עם מאצ'טות-מילים מתחסדות, אלא שעדיין שולט הפחד מכך שאולי, אולי יש סיכוי גדול מאוד שאם תרשו לעצמכם לפקפק בנראטיב שנמסר לנו על מה שקרה שם - הרצח, השתלשלות המאורעות לפניו ואחריו – אתם עלולים למצוא את עצמכם בספירת הראשים של השמאל כדי להוכיח עד כמה "ההסתה נגד השמאל ורבין נמשכת עדיין". נכון לעכשיו, מי שמנצלים את האפילה הזאת הם הוזי הקונספירציות מימין או מגונני השב"כ משמאל, ושניהם בעייתיים בעיניי.
האסון הזה שנקרא רצח רבין, מהרגע שבו האחים עמיר הסכלים והזחוחים החליטו לרצוח ראש ממשלה שהתנגדו לו בכל לבם ועד הרגע שבו עשו זאת, יכול לפרנס הרבה כותבי סאטירה ותסריטאים. הבעיה היא שבגלל הפחד שמא יקרה שוב דבר כזה, או שמא נדע דברים שלא רצינו להעלות בדעתנו שיכולים לקרות, נמנעים מלפתוח לחלוטין את מה שקרה כדי להפיק לקחים אמיתיים. עצוב שהגענו לידי כך, אבל ברור לי מאוד גם למה.
השב"כ, המום ופצוע מהכישלון הצורב שלו הסתער בו ברגע על כולם, והוא זהיר ודרוך שמא חלילה יקרה שוב. התקשורת עטפה את כל מי שעסק בכך – שב"כ, בית משפט, משטרה, ממשלה, פרקליטות - במעטפת מגוננת של הצדקה, ואנחנו בשמאל (כשהייתי חלק ממנו) האשמנו ורשפנו צדקנות ומילים גבוהות מדי וקלישאות שטשטשו את העובדה שלאמיתו של דבר, כבר לפני הרצח רה"מ רבין הלך ואיבד מהתמיכה הלאומית בו ובתהליך אוסלו. וזאת, לתפיסתי, התוצאה הטרגית והקטלנית ביותר שהאחים עמיר המיטו עלינו, מלבד קיפוח חיים של ראש ממשלה במו ידיהם במקום לתת לבחירות הבאות להבהיר לו שהעם אינו אתו עוד.
מיתוס ההסתה בשירות העיוורון
20 שנה אחרי, ובעלי אינטרסים מחטטים בפצע מהסיבות הלא נכונות, ובכל פעם שמנסים לכוון אותם להחלמה, הם יבחרו להכחיש, להדחיק, לשתוק. לטעמי, הרצח הפך את ישראל סופית למדינת חשאיות מגלומנית שלא ברור לי מה היא משרתת, ואני לא מדברת בהכרח על שירותי הביטחון אלא על כך שהכל ברור מדי בסיפור הזה – הטובים והרעים, בלי טעויות ובלי לקחים אמיתיים.
לא יועיל כמה נשמיע את נתניהו אומר שוב ושוב: "רבין הוא לא בוגד. הוא טועה בגדול אבל הוא איננו בוגד! יש לנו כאן עסק עם יריבים פוליטיים, לא בוגדים. אנחנו עם אחד". ולא משנה כמה יוכיחו שעל ארון המתים היה כתוב: "קוברים את הציונות" ולא את רבין. כשלא רוצים לשאול שאלות קשות יותר כדי שלא יצטרכו להודות בטעות, ימשיכו להסית משמאל נגד הימין, ורק כעת, כשאני בימין אני מבינה את הצביעות, חווה את הרוע על בשרי וכואבת יחד עם כל מי שיודע בוודאות שאין קשר מחייב בין אנשי הימין והמגזר הדתי לבין הרצח הזה, בדיוק כמו שאין קשר מחייב בין המרגלים היהודים אודי אדיב ומרכוס קלינברג לבין אנשי שמאל.
הרצח שמנע את ההתעשתות
אני מבינה מצוין את הזעם הנורא והסירוב להתגבר על כך, אבל חובה להתעשת אחרי 20 שנה ולהסתכל על הרצח בעיניים אחרות לגמרי, בעיקר משום שאחריו התגברו הפיגועים בעידוד ערפאת למרות המשך התהליך, ואפילו נסיגה מחברון. אותם פיגועים שרופפו את תמיכת העם ברבין ובתהליך אוסלו היו אמורים להוביל למסקנה אחת מובהקת וברורה. מסקנה שגם אנשי מרכז-שמאל או שמאל בכלל היו מגיעים אליה לבד, בדיוק כמו שרבין עצמו הגיע אליה לפי מה שנרמז לא פעם מאז.
לאסוננו, לא זו בלבד שהרצח לא עצר את תהליך אוסלו, כפי שיגאל עמיר, חשב שעשוי היה לקרות, אלא הוא אף מנע את ביטולו המוחלט והברור ואת השיבה לעשתונות. אם נכון מה שאמרה דליה רבין, שאביה שקל ברצינות את ביטול אוסלו, ברור כעת כמה קרבנות בגוף ובנפש יכלו לחיות היום, לו מזימתם של השוטים עמיר הייתה מסוכלת בזמן על ידי שומרי הסף. כל האינתיפאדה השנייה והנוכחית יכלה להימנע, וזה נורא לומר זאת לקרבנותיהן.
אני טוענת כאן ואני לא היחידה, שהגיע הזמן להסיר את האפילה הזאת מעל רצח רבין, כל מה שקדם לו ומה שקרה אחריו, משום שכל מה שנעשה בשם האפלה הזאת מאז הוא מה שקורע את העם המיוסר הזה על כל מחנותיו, הרבה יותר מאשר הרצח עצמו. אני גם לא נאיבית לחשוב שיש יותר מדי אנשים בשני המחנות שיסכימו לכך.
גופה אחת של ראש ממשלה, שהיה אהוב גם על אנשי ימין רבים, מוחקת את כל הלגיטימציה שלנו לדבר על זה. אי אפשר כמעט לדון בטענות של אנשי הימין שהתנגדו אז לאוסלו מבלי להיחשד על ידי לוחמי החטיבה היהודית של מחנה השמאל. המחנה שרודף היום בעצמו בהסתה פרועה ומיתממת נגד הימין וראש הממשלה נתניהו. לא תיקחו להם, לשמאל, את הצדקנות שהיא האבן האחרונה שנותרה להם בקרב הזה נגד הימין. מבחינתם, ייקוב הדין את ההר וכולנו נרד כאן לאבדון, קרועים כעם וללא שלום בתוכנו.
20 שנה לרצח רבין, לרוב הישראלים כבר נמאס מהטענות השחוקות של השמאל, נורא ככל שיהיה הרצח. זה לא רק הזמן החולף אלא מה שהוא הביא אתו – הרוגים, מלחמות, מבצעים צבאיים, פיגועים, התגברות של לאומנות בקרב ישראלים ממוצא ערבי והתחזקות נציגי הלאומנות הערבית בכנסת, יחד עם ההתנגדות לעצם קיומה של מדינת ישראל, מה שהיה מוציא את רבין מכליו ואין לי ספק שהיה מתחיל לתקן את כל מה שהשתבש כאן מאז שנהגה תהליך אוסלו ההרסני. אבל על זה לא מדברים, וזה יעלה לנו דם ודמים נוספים, עד שיימצא פתרון כלשהו, אבל רק בלית ברירה וכבר ללא הרצון הטוב והשאיפה האמיתית לשלום שהייתה פה פעם.
