עם יד על הלב הדמוקרטי שלכם, מישהו מאמין עדיין לבית המשפט העליון?

 אם להסתמך על כל הליקויים והשערוריות שנחשפו עד כה, בהחלט יכול להיות שזדורוב חף מפשע, אבל נכון לעכשיו בית המשפט קבע שאללה בלבד ירחמו וחס וחלילה שנמתח ביקורת כלשהי על העליון, כמובן. אחרת ניחשד במתקפה בוטה על הדמוקרטיה, כשבפועל זה בדיוק להפך. בית המשפט העליון הרס את הדמוקרטיה הישראלית וניתץ אותה לשברים.

אני יודעת בוודאות דבר אחד והוא אסון לא פחות מהושבת אדם חף מפשע בכלא: כבר שנים שאני לא מאמינה לאף פסק דין ואף מילה שיוצאת מהמוסד הזה שנקרא בית המשפט העליון, לא בשבתו כבג"ץ ולא בשבתו כערכאת שיפוט עליונה. הגוף שנהנה כל השנים מאמון הציבור המוחלט כמעט הולך ומאבד אותו, והציבור מסתכל על מה שקורה בו כפארסה פוליטית בעיקר. זה אומר שכבר אין על מי לסמוך והדמוקרטיה הופכת לאנרכיה אם כל אדם יצטרך לדאוג לעצמו.

אני יודעת גם איך זה קרה ולמה. עם השנים, אנשי הרשות השופטת קיבלו כל כך הרבה החלטות גרועות, פשוטו כמשמעו, כאלה שגם אדם ללא השכלה משפטית יכול היה לראות שמשהו לקוי בשיקול דעתם, עד שהגענו למצב שבו מה שנחשב פעם לאמת מוחלטת הפך ליחסית מאוד. אני לא מאמינה יותר לבית המשפט העליון, ואני מקבלת כל פסיקה שלו בעירבון מוגבל, ובצער רב על שהגענו ליום הזה אבל אין ברירה. הם הרוויחו את חוסר האמון הזה בזכות. הביקורת שלי עליו נעה מבעיית הזיכויים וההרשעות ועד הפוליטיזציה של הרשות השופטת. או כפי שקוראת לזה פרופ' רות גביזון, מהקולות האמיצים הבודדים שמותחים בגלוי ביקורת – המשפטיזציה של הפוליטיקה הישראלית.

הפוך בה והפוך בה, עד שתקבל זיכוי במקום הרשעה

זה התחיל כשהתפרסמו נתוני ההרשעות בישראל, שמגיעים כנראה ל-70%, מה שהופך זיכוי למשימה בלתי אפשרית פשוטו כמשמעו. הטענה היא שהסיבה לכך היא להיטות גדולה מדי להתפשר על עסקאות טיעון, משום שזה חוסך עבודה לפרקליטות ולבתי המשפט ומקל על העומס. אז איפה הצדק? נגרס אי שם בין תיקים שנערמים על שולחן בית המשפט, כנראה, כי אולי כבר אין להם זמן למשפט צדק. אבל רגע, על מה אני מדברת? במשפט לא עושים צדק, אמרו לי כבר לא מעט משפטנים. במשפט עושים חוק. זה כל ההבדל.

אז בוא נדבר על החוק ונתהה עד כמה הוא מתקיים שם. הצטברו כבר לא מעט הרשעות שנהפכו שנים אחר כך לזיכויים, כמו עמוס ברנס, וסיפור כנופיית מעצ שזוכו לאחר מאבק עקשני.

כנופיית מעצ, שהואשמה במעשי הצתה בסוף שנות השבעים, התלוננה שההודאות הוצאו מהם בכוח. אבל בית המשפט זרק אותם מכל המדרגות בטענה שהם שיקרו בנוגע לעינויים והרשיע אותם על סמך ההודאות. 14 שנים אחר כך הודה סוף סוף קצין המשטרה שי שמחי שחקר אותם, בכך שעינו אותם בחקירות בדיוק כפי שהתלוננו בפני השופטים שלא האמינו להם והעדויות שלהם זויפו. הרשעתם בוטלה בזכות זה בבית המשפט המחוזי בגלל סירוב הפרקליטות לנהל משפט חוזר.

למי שזה מזכיר משהו, אומר רק שקצין המשטרה הודה שאת שיטות העינויים הם למדו מהשב"כ. אקטואלי מתמיד, משום מה.

כך שנראה שגם כלפי החוק אין להם כבוד רב, אם כל כך קל לעבוד על השופטים המלומדים ולשכנע אותם בשקרים. כשאף אחד לא יכול להבטיח לנו שלא יושבים כעת בבית הכלא עוד חפים מפשע שהורשעו על לא עוול בכפם, (ואני לא מדברת על העבריינים שטוענים כל הזמן שהם חפים מפשע), אני לא יכולה להאמין יותר לסיפור על זדורוב, במיוחד אם גם אמה של תאיר ראדה ז"ל לא מאמינה שהוא הרוצח, והיא ישבה בכל ישיבות בית המשפט.

התערבות חסרת תקדים של הרשות השופטת בתפקידי הרשות המחוקקת

הסיפוח הפוליטי הזוחל של בית המשפט העליון מקומם אפילו יותר, משום שהוא נוגע בדיני נפשות של כולנו, מקרבנות המחבלים שבג"ץ מסרב לאשר את הריסת ביתם ועד חוק המסתננים שהוא מתערב בו שוב ושוב, בשימו את זכויות המסננים לפני זכויות אזרחי ישראל.

זוכרים את השתקת אמו השכולה של דני גנון ז"ל בבית המשפט העליון על ידי הנשיאה מרים נאור בעת דיון על הריסת בתי מחבלים, שאמרה ש"גם לאם שכולה יש גבול"? אני רוצה לומר לכבוד הנשיאה שגם לבית המשפט יש גבול, בעיקר לו, והם שכחו זאת. במיוחד אם נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק מגלה חוסר הבנה מוחלט ביסודות הדמוקרטיה הישראלית בכך שהוא טוען כי ״מי שצריך לשלוט זה לא שרי הממשלה. מי שצריך לשלוט זה לא בית המשפט. מי שצריך לשלוט זה המשפט - ובית המשפט, כל מה שהוא עושה, הוא להביע מה הוא המשפט״.

ברק מתעלם לחלוטין מעקרון הפרדת הרשויות בדמוקרטיה, אם הוא חושב שהעליון רשאי להתערב שוב ושוב בחקיקה לגיטימית של הממשלה ולמנוע ממנה למשול. על פניו, כשביהמ"ש פוסל חוקים כמו חוק המסתננים הוא מונע למעשה מהממשלה לעשות את העבודה שלמענה נבחרה. זאת גם התשובה לכל אנשי השמאל הלועגים ולכל אנשי הימין המתוסכלים שלא מבינים למה אנחנו תקועים בלי מדיניות ברורה – כשמערכת המשפט מסכלת את מהלכי השלטון והוא מחויב לכבד את פסיקתה, זאת כבר לא דמוקרטיה, זאת דיקטטורה של משפטנים ששכחו את מקומם.

האקטיביזם המשפטי שהפך את הממשלה לסמרטוט

כשנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק החל את עידן האקטיביזם בבית המשפט העליון. הכוונה לכך שבית המשפט יפסיק לפרש את זכות העמידה בבית המשפט במובן הצר שלה אלא הרחיב אותה גם לגופים שעד אז לא נחשבו לכאלה שיכולים לעתור לבג"ץ ולטעון לפניו כשהיה להם אינטרס ציבורי כלשהו.

הוא גם זה שהרחיב את סמכותו לפרש את החוק בפועל גם לתחום החקיקה המשפטית ולהתערבות בעבודת הכנסת. שם נולד העידן שבו עיתונאים סיימו כל דיווח שלהם במשפט: "וכעת נצטרך לראות אם החוק יעמוד במבחן בג"ץ". כאן נולדה האימפוטנציה של הממשלה לשלוט גם כאשר קיבלה מנדט מוחץ מהציבור. מספיק שמשפטן מן הצד הפוליטי השני יגיש בג"ץ, ואין יותר מנדט למשול.

אישית, אני טוענת שהאיש הפך עצמו לריבון בצורה שערורייתית, ובשבילי זה מספיק כדי להפסיק להאמין למוסד הזה. התוצאה היא לא רק טשטוש בפועל של הפרדת הרשויות אלא גם כרסום הולך וגובר באמון של הציבור בשיקול דעתו של בית המשפט, בסמכותו ובקביעת המשפטיות שלו. בין אם מדובר במשפט הפלילי ובין אם מדובר במשפט חוקתי, אף אחד אינו מאמין לבית המשפט שזרע כאן הרס מוחלט בכל כך הרבה שדות שלא פלא שהוא קוצר היום סופת אי אמון גורף.