16.01.20 / 13:29
כלום לא חסר אבל רק בדיעבד
כבר בת 94 או חמש או אפילו שמונה איש באמת לא יכל לדעת, אפילו לא היא. כשהם עלו לארץ מפרס אף אחד מהם לא עלה עם התאריך שלו ואיש גם לא ידע ,הם זכרו רק עונות "את נולדת בגשם הראשון", "אתה נולדת כשהפרחים התחילו לצמוח" וזה בעצם היה היום הולדת שלהם.
צועדת לה עם הגלגלים של ההליכון שנתקעו בחריצים של המדרכה, כדורי הטניס מאחורה כבר שחוקים, וסיר עם קציצות שהכינה לבת שלה שלא הרגישה כל כך טוב באותו יום, קשור להליכון בשקית של רמי לוי. הכל אצל האישה הזאת היה כל כך פשוט, שום דבר היא לא רצתה מעבר למה שיש לה הכל הספיק לה בדיוק במידה שהייתה צריכה וככה היא הלכה רחובות שלמים עם ההליכון והסיר הקשור רק בשביל החיוך שתעלה לביתה על הפנים.
לבסוף ,מעבר חצייה אחד הפריד בין הבית של הבת שלה לבין הסיר עם הקציצות והחיבוק של אמא. הוא לא ראה אותה. גם איך יראה? היא הייתה כפופה כולה מהשנים שעברה, צנומה נורא, שברירית כל כך, הולכת לה לאט שבקושי יכלה לשים לב למהירות שבה נסע..
הגלגלים של ההליכון הסתובבו בחריקות, ההליכון התעקם כולו וכדורי הטניס השתחררו ממנו, הקציצות התפזרו לאורך כל הכביש וסבתא נלקחה לבית חולים במצב קשה.
סבתא שלי.
עלתה מפרס לישראל עם 11 ילדים, שם היו משפחה מיוחסת, חברה של משפחת המלוכה, אבא שלי סיפר לי איך ישב שם בארמון ולמד ציור. הם חיו שם חיי עושר ושפע, דבר לא היה חסר, ובכל זאת לסבתא היה חסר את ארץ הקודש, היא לא חייה פה חיי שפע כמו שם כמובן אבל כל מה שהיה לה פה זה כל מה שרצתה.
אתם יודעים .. אני לא כל כך הייתי בקשר טוב עם סבתא, וחלילה לא כי ככה רציתי, פשוט היא ידעה עברית כמו שאני יודעת פרסית (אני לא יודעת פרסית) התקשורת שלנו הסתכמה ב"מה איתך ילד? לומד? מתחתן כבר? אכלת?" היא הייתה פונה אליי בלשון זכר ואותי זה היה מצחיק כל פעם מחדש. אותן השאלות תמיד חזרו כי זה כל מה שידעה לשאול בעברית, זה וברכות. זה היה כל היופי אצל סבתא שלי, היא לא הייתה צריכה מעבר לזה כלום. היה מספיק לי להסתכל עלייה ולהרגיש בבית, לאכול את הקציצות שלה ולדעת שהיא אוהבת אותי, לחבק אותה ולדעת כמה אני חשובה לה, להכין לה תה ולדעת שאנחנו מכירות, על אמת.
אהבת אמת. כמה אמת יש באהבה פשוטה, כזאת שלא תלויה בדבר. כמה חוכמה יש בעיניים שמדברות וכמה הבנה יש בשתיקה. איזה דור זה הדור של הסבים והסבתות שלנו, כמה אנחנו יכולים ללמוד מהם, כמה טוהר, כמה פשטות ואז לא צריך דבר מעבר למה שיש לך כדי להיות מאושר.
אלה דברים שלמדתי בדיעבד והרגשתי בדיעבד מסבתא שלי. אבל מה העניין בדיעבד?
כולנו חכמים גדולים בדיעבד, חיים את היום יום, חווים את החיים ומבינים בדיעבד ש"שיט מה היה לי בידיים, איך כבר זה לא שלי?". אנחנו בדור כזה.. שמכור לגירויים, שחייב להרגיש, כל דבר וכל הזמן וכמה שיותר מהר. לרוב אנחנו מתמכרים להנאות זמניות שנותנות סיפוק מידי וחד פעמי לגירויים שלנו; אם זה באוכל, בסמים, בנשים/גברים גירויים זמניים שנותנים לנו תחושת אושר זמנית, וכשהגירוי הזה עובר אנחנו מרגישים ריקנות "אוף חסר לי ...אוף אם רק היה לי" ואיך לא ? אין לנו סדר בראש, יש מלא אופציות, שום דבר לא קבוע ונצחי .יש הכל מהכל ובכמויות, רק תיקח, רק תיקחי והשקר הכי גדול "תחיו את הרגע למי אכפת" אז אכפת ולהרבה אנשים סביבכם, בעיקר למשפחה שלכם. לאנשים שאהבים אותכם אהבת אמת, כזאת שלא תלויה בדבר ולא בשום הנאה רגעית.
קהלת הסביר את זה יפה ופשוט "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל ...אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף..."
מה הם האהבות שלנו בחיים? אחרי מה אנחנו רודפים כל הזמן?
לפעמים אני חושבת איזה דור חרא אנחנו, כאלה אגואיסטים. מה לא נעשה בשביל הרגע שלנו, בשביל הגירויים שלנו ..
מה אנחנו צריכים באמת? מה חזק ויציב אצלנו באמת?
היום זה האזכרה של סבתא שלי שלפני שנה הלכה לעולמה, היא אומנם הלכה אבל האמת שלה נשארה פה, חזקה, אמיתית וניצחית.
מתגעגעת לקציצות שלה ..
ממני ומסבתא מרגלית, אליכם באהבה .