חמישים גוונים של מצה

השנה ליל הסדר הוא איכשהו יום משמעותי עבורי. לא רק בגלל שהתאמנתי שנה שלמה על הסולו של חד גדיא וזו ההזדמנות שלי לפרוץ, אלא גם כי לפני שנה בדיוק החיים שלי התחילו להשתנות מקצה לקצה. כמו בכל חג, הייתה לי תכנית מנצחת לאיך לדפוק את הראש על הקושיה הראשונה - כדי שהאגדה תימשך קצת פחות מנצח. הכנתי את עצמי נפשית לחפירות ואפילו סגרתי דיל עם בעלי שהוא יקבל אפיקומן אם ינהג הביתה… מפה לשם דקה לפני הסדר גיליתי שאני בהריון וכנראה שיין זה ממני והלאה.

בגדול פסח לא היה כזה נורא אם הוא לא היה אסון קולינרי. בפועל הוא המכה האחת עשרה שאנחנו מביאים על עצמינו. כל שנה אותו סרט - מתחילים לצום בשבע בערב סביב השולחן, מדי פעם טובלים כלום בשום דבר ובסוף בחצות זה המאני טיים: מקבלים 2 קניידלך גלמודים בשחייה צורנית בתוך קערת מרק צח. מודה, לפעמים עולות לי תהיות מה היה קורה אם אלוהים היה מוציא אותנו מארגנטינה והיינו חייבים לאכול אנטריקוט במשך שבוע.

בכלל סמלי החג זה דבר מצחיק בעיני.. נכון שמדובר במסורת, ונכון שזו המהות שלנו כעם יהודי וסבבה והכל.. אבל אנשים בוגרים וחכמים אוכלים בהתלהבות דיקט עם חורים, שרים שירים בארמית ושומרים כיסא ריק וכוס יין לרוח רפאים? ואם זה לא מספיק קוקו, אז גם לא מסתפרים או מתגלחים עד החג הבא!

אז הפעם אני מגיעה מוכנה, לפחות עם תשובה לשאלה מה נשתנה. גם אלון מגיע, עם חולצה לבנה וג'ינס מדליק לאללה שרכשתי במיוחד לפסח הראשון שלו ושלנו כמשפחה. כרגע אין לו מושג מה חוגגים ולמה, בינתיים הוא חוגג על התשומת לב והמתנות שהוא מקבל בלי סוף. אולי לפעמים גם ההורות מרגישה קצת כמו עבדות, אבל מתישהו גם החירות עוד תגיע - אולי איזה יום.. אחד.. מי יודע :)