זהו הפוסט שהעלו בני משפחתו של ירין לוי, אחרי שנפצע:
כולםם תעצרו הכלל יאריניי שלנו היום ניפצע קשה ע״י רקטה שנפלה באשקלון בבקשה שכל אחד יקרא פרק אחד של תהלים
יארין אני אוהבת אותך ומקווה רק לטוב ובעזרת ה' תחזור אליינו כמה שיותר מהר בריא ושלם אמןןן !!!
מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ:
אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, הוּא יְבָרֵךְ וִירַפֵּא אֶת יארין בן מור לוי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵּא רַחֲמִים עָלָיו לְהַחֲלִימוֹ וּלְרַפְּאֹתוֹ וּלְהַחֲזִיקוֹ וּלְהַחֲיוֹתוֹ, וְיִשְׁלַח לוֹ מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן הַשָּׁמַיִם לְרַמַ"ח אֵבָרָיו וּשְׁסָ"ה גִּידָיו בְּתוֹךְ שְׁאָר חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב.
וְנֹאמַר אָמֵן
"כשהייתי בן חודש, הוריי התייעצו עם רב לגבי ניתוח שהייתי אמור לעבור. הרב אמר להם שאני לא צריך ניתוח, ושכדאי להוסיף לשמי - ירין - את האות א', כדי שתשמור עלי. אין לי מושג אם זאת הסיבה שאני חי היום, אבל אני בטוח שבאותו יום משהו שמר עלי", מספר יארין לוי, שטיל גראד שנורה מעזה התפוצץ במרחק ארבעה מטרים ממנו.
זה היה בצהרי יום ראשון, 13 ביולי 2014, ארבעה ימים לפני הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועה, כשברקע ירי מאסיבי לעבר יישובי הדרום. "בגלל המצב באשקלון תיכננו לנסוע למחרת לצימר בצפון", הוא משחזר. "רציתי להסתפר לפני הנסיעה, וההורים לא הרשו לי לצאת מהבית. אבל בסוף הצלחתי לשכנע אותם ויצאתי לספר".
בתוך כמה דקות, עוד בטרם הספיק להתרחק מביתו, אזעקת צבע אדום פילחה את האוויר. יארין, שמורגל במצבים מסוג זה, נצמד לחומת הבטון שהיתה בסמוך אליו, וקיווה לטוב. "אני רגיל לראות יירוטים של כיפת ברזל בשמיים, ולכן כשהרמתי את הראש וראיתי את הטיל מעלי, לא הבנתי בדיוק מה קורה. שמעתי ממש חזק את השריקה שלו, ואז אירע הפיצוץ הגדול. גם ברגע הזה עוד לא הבנתי מה קורה. אחרי שנזרקתי על הקרקע והיה המון אבק מסביב, קמתי והתחלתי לרוץ אל הבית. אחר כך סיפרו לי שאחרי עשרים מטר בערך התמוטטתי ואיבדתי את ההכרה".
"את ההודעה קיבלתי דרך הטלפון מחבר שבמקרה היה במקום וראה את יארין. הוא אמר לי שהוא נפצע קל, אבל כמה דקות אחר כך הודיעו בחדשות שילד בן 16 נפצע קשה. כל הדרך לבית החולים, שנמשכה כמו נצח, התפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו שישאיר אותו בחיים וייקח אותי במקומו", מספר אביו אבינועם. "כשהגעתי לשם, יארין היה בטיפול נמרץ, מורדם ומונשם. הרופאים אמרו לי שהמצב קריטי, ושהימים הקרובים יכריעו".
בבית החולים התגלה כי יארין נפגע מרסיסים בכל חלקי גופו, וכי רסיס אחד - שחדר אל החזה שלו - איים על חייו. "הרסיס ניקב את הריאה והיא החלה להתמלא בדם, ולמעשה לא איפשרה ליארין לנשום", מסביר אביו. "למזלו, בניידת טיפול נמרץ שהוזעקה למקום שבו הוא נפגע היתה נעמי צבי, מדריכה בכירה במחלקת ההדרכה במד"א, והיא ביצעה ניקוז לריאה עוד באמבולנס. בדיעבד התברר שזה מה שהציל את חייו".
הכרתו של יארין שבה אליו לאחר שלושה ימים, ואחרי חודש של אשפוז וטיפולי פיזיותרפיה (שנמשכים עד היום) הוא שוחרר לביתו. "מעוצמת הטראומה לשרירים שהתכווצו בכל הגוף ומפגיעת הרסיסים, במשך שלושה שבועות לא יכולתי לדרוך על הרגליים, ובהתחלה נעזרתי בכיסא גלגלים", הוא מספר. "גם היום עדיין לא חזרתי לכושר, ואם בעבר הייתי רץ קילומטרים בלי בעיות, היום אני מתעייף אחרי כמה מטרים בודדים. איבדתי מסת שריר ואני רזה יותר. הכתף השמאלית שלי קצת צנחה למטה ואני עושה הרבה פיזיותרפיה כדי להחזיר אותה למקום. מעבר לזה, אני שומר על אופטימיות ומשקיע הרבה בלימודים, כדי לפצות על התקופה שבה הפסדתי הרבה חומר.
"כרגע קבעו לי אחוזי נכות זמניים של 35 אחוזים ואני עדיין בוועדות בנוגע לאחוזי הנכות הקבועים, אבל ביטוח לאומי מימן את כל טיפולי הפיזיותרפיה שאני זקוק להם על מנת להחלים ולחזור לתפקוד מלא".
כשהשתחררת מבית החולים, הירי על יישובי הדרום עוד היה בעיצומו. לא פחדת?
"בחודשים הראשונים כמעט לא יצאתי מהבית, אבל הפציעה שלי התרחשה בחוץ, ובבית אני מרגיש רגוע ובטוח. ביום הזיכרון, למשל, הייתי מחוץ לבית בעת הצפירה. זה תפס אותי לא מוכן, שכחתי מזה לגמרי, ולרגע היו לי דפיקות לב חזקות שהחזירו אותי ליום הפציעה".
הפציעה שינתה אותך?
"היא ביגרה אותי מאוד. הקשר שלי עם אבא שלי הפך לקשר חברי, עם הרבה פחות ויכוחים על דברים שטותיים וחסרי טעם. גם הראייה שלי על החיים פחות תמימה".
יש משהו שאתה מצטער עליו?
"כל החיים רציתי להתגייס לגולני ולהיות הכי קרבי, וכשחברים שלי היו אומרים שהם רוצים להיות ג'ובניקים, זה היה מעצבן אותי מאוד. היום, לצערי, אני הולך כנראה להיות החייל הג'ובניק הזה".