פטר ארבן הלך לעולמו

פטר ארבן, תושב אשקלון, היה השחקן האחרון מליגת טרין. יעקב צור, היה אוהד הקבוצה. בעדות מרגשת, ארבן מספר בגאווה איך הכדורגל הפך לפעילות חברתית מרכזית בגטו, שגרמה ליהודים להתנתק לרגע מהמצוקה והזוועות עימן התמודדו, והסבה להם רגעי אושר מעטים. אולם ץרומתו של ארבן בגטו באה בנושאים מגוונים אשר אפיינו את הגטו.

"ארבן היה גבר נאה והיו לו מעריצות רבות”, נזכרת רעייתו, אווה, שהייתה בת 11 כשהגיעה לגטו. בזכות היותו שחקן מוכר ונערץ נהנה מ"צ'ופרים קטנים". למשל במנת אוכל נוספת, כייוון שעל חלוקת המזון היה אחראי יהודי שזיהה אותו. "הכדורגל עורר עניין וקצת שמחה במקום שבו אי אפשר היה לשמוח" מספר ארבן. “בכל פעם שקראו בשמות של חברים לעלות לטרנספורטרים, פחדנו פחד־מוות שיקראו בשמותינו. משחקי הכדורגל מילאו לנו קצת את המצברים, שבוע אחרי שבוע, וזה עזר לנו לשרוד".

ב־1949 עלה לישראל. ארבן התמקם באשקלון, ואחרי יותר מעשור הקים חברת בנייה. לו ולאוה רעייתו שלושה ילדים, תשעה נכדים ואחד־עשר נינים.

בפוסט שהעלה עופר עידן הוא כותב עליו את הדברים הבאים:

שלום לך, פטר ארבן,
היום הסתלק מאתנו פטר ארבן והוא בן 94. תהפוכות הגורל בחייו של פטר כללו מספר מפגשים עם מלאך המוות אך פטר היה בר מזל מאין כמוהו. פטר סייע למזל מבלי שידע על  כך מראש. בנעוריו למד בבית ספר טכני והיה פעיל מאוד בענפי ספורט שונים. שתי עובדות אלו חילצו אותו ממצבים קטלניים.
 כאשר הגיע לגטו טרזיינשטאט, מייד שם עליו את עינו פרדי הירש, אתלט ענק בזכות עצמו. פרדי פנה להנהלת המחנה הגרמנית וטען שלפטר אייזנברג [שמו מלידה] יש נסיון בארגון והפעלה של נוער, הן בספורט והן בתנועות נוער. בגטו טרזין פעלה ליגת כדורגל, פטר מצא  עצמו משחק כפי שאתם רואים גם בסטיל שנלקח מסרט תעמולה נאצית וגם מציור של אסיר אחר בשם מונק. הסרט אבד ולא הגיע לשימוש כפי שקיווה גבלס. עם זאת, שלוש וחצי דקות ממנו נמצאו ובתוכם גם נראה פטר.
 מנהל בית טרזין לשעבר, עודד ברידא, ידע שדודו שיחק בליגה טרזין. אבל לא היה לו קצה הוכחה. כשפטר הפיק ספר על חייו, הציור של מונק הודפס על השער ובתוך הספר מופיעים שמות שחקנים. בינגו! התמונה של במאי הסרט נמצא כאן בין התמונות, עם קסקט. הבמאי, קורט גרון, נשלח לאחר הכנת הסרט לחיסול באושוויץ. גם פרדי הירש נספה באושוויץ. פטר שרד אפילו את אושוויץ. תשאלו איך? הנאצים שאלו אם יש לו מקצוע. ודאי, ענה להם. אני חרט. אז העמידו אותו ליד מחרטה שיחרוט אלפי צינוריות אלומיניום למצתי תותחים. [feuerzünder] כשלא הביטו בו השומרים, פטר חרט גם פומיות לסיגריות שהיה להן  ביקוש בקרב האסירים. הם היו אוספים בדלי סיגריות שזרקו הסוהרים. לעשן בדלים בלי פומית היה קשה. כך פטר הרוויח קוביות לחם נוספות על המנה האישית.
פטר הגיע מטרזין לאושוויץ בעקבות אימו הי"ד. היא נשלחה מטרזין ופטר התנדב לעלות על טרנספורט כדי להיות שוב לידה. בטרזין היה מוציא עשיריות של בני נוער לעבודה חקלאית ["דקאדות"]. כך הנערים נהנו מאויר חופשי וזללו תוצרת חקלאית טריה. מדי פעם, פטר החליף נערים בקבוצות כדי שגם אחרים יזכו לקצת בריאות. בניגוד לכל כללי הבטיחות והזהירות, יום אחד פטר חזר עם דובדבנים מוסתרים בחולצתו. נערים שאלו: מה אתה  עושה? היום יום הולדת של אמי, השיב להם. בשבילה אני מוכן לקחת סיכון... באושוויץ כבר לא נפגשו.
בישראל עברו על פטר בעיקר עלילות של פרנסה. לאשקלון הגיע כמנהל ענף המתכת ביובל  גד. בכך היה שותף להנחת קווי המים לנגב. לימים היה לקבלן עצמאי ועבודתו נמצאת במקומות רבים.
לסיום משהו אישי: בזכות פטר עזבתי את אשקלון ומצאתי חיים חדשים. הוא ידע זאת היטב  וידידותנו היתה מיוחדת. כנכדם של קרבנות אושוויץ, למדתי מפטר מה עבר על היהודים שם מכלי ראשון.
פטר יובא למנוחת עולמים ביום שישי בשעה 14.00 במושב גיאה.
תודה לך פטר על הכל. לעולם תלך איתי לכל מקום, איש יקר