פחות משמעת, יותר משמעות - כך תחנכו תלמידים למצוא משמעות בחיים

לתחושת המשמעות יש משקל רב בעיצוב חיינו. מחקרים רבים מראים כי משמעות היא המשאב המרכזי שנמצא באופן עקבי ומתמשך גם כבולם זעזועים להתמודדות וחוסן בפני משבר, וגם כמנבא תפקוד מיטבי ובריאות פיזית ונפשית. ההישגים שלנו אולי יכולים להוביל אותנו לפתחן של הזדמנויות גדולות, אבל הן לא בהכרח יהפכו את החיים שלנו לעשירים יותר ובעלי משמעות. אז מה הופך ילד לבוגר מאושר? הגיע הזמן לברר את זה עוד בבית הספר.

חינוך מטבעו נועד לעזור לנו כילדים לגבש את הדימוי העצמי שלנו כבוגרים רצויים. אבל מיהו הבוגר הרצוי שלאורו המורים צריכים לכוון את המאמצים שלהם? שאלה זו הפכה לדחופה עוד יותר בעידן הפוסט־מודרני, הגלובלי והדיגיטלי שלנו. אולם, בעוד שמערכת החינוך עדיין מתחבטת בשאלה, תעשיית הבידור כבר נתנה את התשובה. הרשתות החברתיות כבר עיצבו בתודעתם של הילדים את הבוגר הרצוי - זה המפורסם, העשיר והמצליח. מושגים כמו הישגיות, תועלתנות, דירוג ומדידה משנים את תפיסת העצמי של האדם - מאדם כתכלית לעצמה לאדם כמצרך בשוק הגלובלי.

נכון, גם מערכת החינוך אינה חפה מהשפעות אלו, והיא מתרכזת בחינוך הישגי שיסלול לבוגריה את הדרך למוסדות לימוד יוקרתיים או לקריירה נחשבת. אבל, אלה לא בהכרח יהפכו את התלמידים למאושרים יותר או לכאלה שחווים חיים בעלי משמעות. בחוג לחינוך באקדמית אחוה החליטו להרים את הכפפה ולהכניס לתכנית הלימודים לתואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה את המושג 'חינוך למשמעות'. לא רק כמטרה לגיטימית ואפילו עיקרית של חינוך הדור הבא לחיים בעלי משמעות, אלא בעיקר כיצד לחנך אליהם. הסטודנטים ללימודי תעודת הוראה ילמדו בין היתר על חשיבות הטיפוח של תחושת משמעות בחיים, לצד מיומנויות שיוכלו לעזור לכל ילד למצוא את המשמעות בחיים שלו.

"משמעות נמצאת בלב הכוח המניע בני אדם לפעול", אומרת ד"ר פנינית רוסו-נצר, מרצה בכירה וחוקרת, ראש החוג לחינוך באחוה. "היא מתחילה בשאלה הבסיסית ביותר שילדים שואלים כבר בגילים מאוד צעירים, 'למה?', כדי להבין את העולם ומקומם בו. משם היא ממשיכה לתלמיד שיושב בכיתה וחווה ניתוק וחוסר מעורבות כי מה שהוא לומד לא משמעותי עבורו, בנשירה של עובדים ממקומות עבודה, גם הרווחיים ביותר, משום שהם לא מרגישים שעבודתם משמעותית, וכלה בהתמודדויות במעגל החיים עם משברים ואתגרים".

אז איך הופכים את ה'למה' למציאת משמעות בחיים? הלוגותרפיה מציעה, למשל, שלושה שבילים מרכזיים:

השביל היצירתי המדגיש את טביעת האצבע הייחודית של כל אדם בעולם באמצעות יצירה או עשיית מעשה בכל תחום שהוא.

השביל החוויתי המדגיש את 'המתנות' שאנחנו מקבלים מהחיים, חוויות והתנסויות כגון התאהבות, יצירת אומנות או יופי הטבע. היכולת שלנו להיות קשובים להם מאפשרת יצירת משמעות.

ושביל הגישה המדגיש את הבחירה שלנו בגישה שבה אנחנו מתייחסים ומגיבים למה שקורה לנו. האדם מסוגל למצוא משמעות לחייו בזכות העמדה שהוא בוחר בה, במיוחד במצבי משבר וסבל.

"הסטודנטים שלנו לתואר ראשון בחינוך ותעודה הוראה, שהם בעצם המחנכים של המחר, יוכלו לפתוח בעזרת אותם שבילים שער לפעולות חינוכיות מגוונות שיכוונו את התלמידים להבין מה משמעותי בעיניהם ומה עליהם לדעת או לעשות כדי להשיג את זה", מסבירה ד"ר רוסו-נצר. "במחקרים שערכנו מצאנו שמודעות למשמעות בקרב ילדים בגיל בית-הספר היסודי תורמת לרווחה ולבריאות הנפשית שלהם, ולפחות בעיות הסתגלות. בקרב מתבגרים, מודעות לערכים, תחומי עניין ומטרות תואמות אישיות נמצאו קשורים ביכולת שלהם לתעדף באופן מכוון פעילויות, בחירות ומצבים שיאפשרו להם לחוות יותר משמעות, שמובילה בתורה ליותר רווחה נפשית ופחות בעיות רגשיות וחברתיות. יצירת מרחב בכיתה לדיאלוג ושיח משמעותי בין התלמיד למחנך ובין התלמידים לעצמם יפתחו צוהר לשאילת השאלות המכוונות לגילוי עצמי וחקירה של ערכים ומטרות מזמנות העמקה, תובנה ומודעות".

עוד מציעה ד"ר רוסו-נצר לייצר לתלמידים הזדמנויות להיות מעורבים בעשייה ובתרומה בכיתה, בבית הספר, בבית או בקהילה. מעורבות כזאת, לדבריה, מחזקת את תחושת האחריות האישית, היוזמה והאוטונומיה ותורמת לתחושת הערך העצמי. היא מספקת לתלמידים תחושות של מובנות ,מכוונות, מוטיבציה פנימית ושליטה על חייהם.

"כיוון נוסף ליצירת מעורבות הוא יצירת חיבורים בין המיומנויות והחומר הנלמדים לבין החיים האישיים של התלמידים", מסכמת ד"ר רוסו-נצר. "חידוד האופן שבו הידע עשוי לתרום למימוש מטרה רחבה יותר שהתלמידים מציבים לעצמם. חשיבותו של התהליך החינוכי בולטת גם כאן כמתווך ותומך בגיבוש מטרה משמעותית הנובעת מפנימיותו של התלמיד והולמת את ערכיו העמוקים ותחומי העניין והחוזק שלו".