הכל בזכות מסמר קטן – זה מה שסיפרו לי כשפיניתי דירה באשקלון

כמה פעמים ביקשתי ממוריס בעלי שיוציא את המסמר הזה, אבל מוריס אף פעם לא מיהר כמובן שגם הפעם לא. ידעתי שיחלפו לפחות כמה שבועות עד שהוא יואיל בטובו להוציא את המסמר. בנתיים השתדלתי לזכור את מיקומו ולהזהר שלא להדקר ממנו.

כמה ימים לאחר מכן פרצו אלינו לבית. לא גנבו לנו כמעט כלום פרט לקופסת התכשיטים שלי. בקופסה היו תכשיטים בשווי עשרות אלפי שקלים. אתה יכול לתאר לעצמך את עוגמת הנפש שהיתה לי באותם ימים. במיוחד הצטערתי על הענק שקיבלתי בירושה מאימי עליה השלום. פרט לשווי הכספי הרב שלו היה לו כמובן ערך סנטימנטאלי עמוק בשבילי.

באותה תקופה היתה לי חברה לא יהודיה בשם מארי שהכרתי במקום העבודה. מארי גרה לידי והיתה אצלנו כבת בית, היא הייתה יושבת אצלי שעות. היא הכירה את כל התכשיטים שלי, תמיד אהבתי להתייעץ איתה. היה לה טעם טוב כמו צרפתיה אמיתית. בימים הקשים האלו שאחרי הגניבה, היתה מארי לצידי. היא ניחמה אותי ועזרה לי בשעתי הלא נעימה. למחרת הגשתי תלונה במשטרה עם תיאור מדויק של הקופסא עם התכולה שלה.

בדיעבד נזכרתי שהיומנאי הביט בי במבט מוזר אבל באותו רגע לא ייחסתי לזה חשיבות.

הבגידה

כשבועיים אחרי קיבלתי שיחת טלפון שבה אני מתבקשת להגיע לתחנת המשטרה, בנוגע לקופסת התכשיטים שלי. למחרת הגעתי לתחנה. להפתעתי פגשתי שם את מארי חברתי הטובה. לשאלתי מה היא עושה כאן היא מימלה מילמול לא ברור. לא היה לי פנאי לשוחח איתה משום שאחד השוטרים קרא לי להכנס לאחד החדרים. נכנסתי, בחדר היו שני חוקרים אחד מהם הודיע לי הודעה מפתיעה: "גברת קולמן, קרה כאן מקרה מאוד מוזר, יש עוד אישה שהתלוננה על גניבת קופסת תכשיטים בדיוק באותו היום שאת התלוננת והתאור של הקופסה והתכשיטים זהים לתיאור שלך. לשמחתנו תפסנו את הכנופיה ששדדה את הקופסה, אבל עכשיו אנחנו לא יודעים למי באמת הקופסה שייכת." כששמעתי את דבריו הייתי המומה, "מי זו החוצפנית שטוענת שהקופסה שלי שייכת לה?" "אני לא יודע למי הקופסה שייכת, אבל אני כבר מכניס אותה" ענה השוטר. הוא פתח את הדלת ולתדהמתי נכנסה לחדר חברתי הטובה מארי. "את? את טוענת שהתכשיטים שלי שייכים לך?" צעקתי. מארי לא התבלבלה "תתביישי לך, אחרי שסיפרתי לך שגנבו לי את התכשיטים את מעיזה להגיד שהם שלך?" השוטר היה חסר אונים. "תראו, אני עוד לא נתקלתי בכזה מקרה. האם אף אחת מכן לא זוכרת סימן מיוחד כלשהו?" כולי רתחתי, הבוגדנית! היה לה זיכרון צילומי, אחרי עשרות פעמים שראתה אותם היא הכירה את כל התכשיטים שלי. מה אני עושה עכשיו?

הישועה

לפתע הבריק לי רעיון. "יש לי סימן שהאישה הזו לא מכירה. תוציאו אותה החוצה ואגלה לכם." השוטר הורה למארי לצאת. "אם תפתחו את הקופסה תוכלו להרגיש במסמר בולט ליד הפינה השמאלית הרחוקה" אמרתי בנימת ניצחון. השוטר רשם את דברי והכניס את מארי. "גברת קולמן נתנה לנו סימן שרק בעלת הקופסה יכולה לדעת. האם יש לך  סימן כזה?" מארי נראתה נבוכה. לזה היא לא ציפתה. "אולי סדק מלמטה?" ניסתה את מזלה. "לא גבירתי" ענה השוטר בפנים חמורות. "זה סימן שהיית חייבת להכיר." "לא זוכרת, מלמלה מארי, אני קצת מבולבלת" "טוב" ענה השוטר "האם מסמר אומר לך משהו?" ניסיתי לקפוץ ולמחות אבל השוטר היסה אותי. "כן, בטח" ענתה מארי בחיוך של ניצחון "מקדימה יש ראש של מסמר קצת חלוד" "וזה הכל?" שאל השוטר "כן" חייכה מארי. "גברת קולמן" פנה אלי השוטר, "את מוזמנת לקחת את הקופסה עם התכשיטים שלך, ואת! הצביע על מארי, נשארת כאן עד שנגמור לרשום תלונה נגדך על תלונת שווא, התחזות, ובזבוז זמן של המשטרה."

נשמתי לרווחה, סוף סוף יצא לי משהו חיובי מהדחיות של מוריס...

"אפרופו דחיות דרור, אתה יודע שרק בזכות ההמלצות שהדגישו שאתה עומד בזמנים בחרתי בך. יש לי מספיק דחיות ממוריס, לפחות את הדירה רציתי להיות בטוחה שיפנו בזמן..."

אני דרור וקנין, מפנה דירות מקצועי מזה 20 שנה ומספר סיפורים מעניינים אשר סיפרו לי במהלך השנים.
אהבתם את הסיפור? ישנם רבים נוספים באתר דרור פינוי דירה

רוצים שגם אחרים ייהנו כמוכם? שתפו עם חברים ומשפחה ואשמח גם לשיתוף ולייק בפייסבוק J

המשך שבוע נפלא,

שלכם, דרור וקנין