הקוסם הפך לשפן: פיני ביטון נגד אייל ברקוביץ'

יש ממשלת אחדות!

אני מניח שרבים מכם קוראיי היקרים, מקבלים – כמוני – את בשורת האחדות ברגשות מעורבים.

מחד, סופסוף יש 'פאקינג' ממשלה, אחרי קרוב לשנה וחצי של ממשלת מעבר. מאידך כמעט כולם יוצאים מהסיפור הזה עם חצי תאוותם בידם. אני, שכל הזמן דיברתי על הפער הגדול מדי בין ביבי לגנץ בכל מה שנוגע לתפקיד החשוב כל כך, אמור להתחיל להכיל (יש ברירה?) את הרעיון שבעוד 18 חודשים יהיה כאן ראש ממשלה חסר ניסיון בפוליטיקה, במדינאות, בכלכלה, ביחסי חוץ ועוד. הנושא היחיד שבו יש לו ניסיון הוא הנושא הביטחוני וגם זה ממבט של מי שממליץ ומיישם ולא של מי שקובע. ואני  מתחיל להכיל.

אם לא הקורונה וההגבלות שבעקבותיה, אני מניח שהסמיכות של חתימת הסכם האחדות ליום העצמאות הייתה מקפלת בתוכה סיבה לחגוג עצמאות כפולה. ממש ככה. הענן הזה של עוד מערכת בחירות שהוסר מביא אתו גם אנחת רווחה גדולה. תראו, אין ספק שביבי עשה כאן וויתורים גדולים. אין ספק שכאיש ימין – והתחושה שלי שרבים מקוראיי כאלה – אני יוצא עם הרבה פחות מחצי תאוותי בידי, בכל הסיפור הזה. יש לי 40% שביעות רצון ועוד 60% תקווה. ובינינו, תקווה בימים אלה היא המרכיב העיקרי של סדר היום שלנו. אני מתנחם בעובדה שבעת הקשה הזו יש לנו את ביבי לפחות עוד שנה וחצי על ההגה, כשלידו הנהג המחליף, לומד את המסלול ועובר למעשה חניכה מהמורה הכי טוב שהוא היה יכול לקבל בדרך לתואר הנכסף. אין לי ספק שביבי יעשה גם כאן לטובת  העם  והמדינה. הוא יעשה את מה שנדרש כדי שהנחיתה של גנץ על כיסא ראש הממשלה בעוד שנה וחצי תהיה רכה וחלקה. לא כי הוא אוהב את זה, אלא כי הוא יודע שגורלה של המדינה קודם לכל שיקול. זה במישור של ההנהגה.

במישור העממי יש תקווה עוד יותר גדולה: חזרה לשפיות חברתית. כמות המילים נוטפות השנאה שנשפכה ברשת וברחובות הביאו אותי לכדי פחד ממלחמת אחים של ממש. הלעג, הזלזול, הבוז, חוסר האמון שהתפתח בין הקבוצות השונות בחברה שלנו הופך את ההסכם הזה ליותר מעוד הסכם פוליטי. זה הופך את ההסכם הזה למעין עמוד ענן אליו נישאות עיני כולם שיביא מזור למחלה שהתפתחה כאן והפכה את השיח החברתי לבלתי נסבל. לשמחתי וצערי גם יחד, בעניין הזה זה תלוי בנו. בכל אחד מאתנו. אני רק מקווה שהמהלכים הבאים של ההנהגה החדשה יהיו כאלה שיראו תמיד את המשותף ולא את המפריד. וזאת משימה לא קלה לפוליטיקאים.  בינתיים נתפלל על זה. יום עצמאות שמח מדינה שלנו.

הקוסם מארץ הרייטינג

וכאילו באותו הקשר של המגעים להקמת ממשלת אחדות, קיימתי שיחה וירטואלית עם הפה הגדול של הכדורגל הישראלי, אייל ברקוביץ’. האמת היא שלאורך כל השיחה הייתי ברגשות מעורבים. מחד אהבתי תמיד את הפה הגדול של אייל. אהבתי שהוא לא דופק חשבון בשיט ואומר דוגרי מה שאחרים חושבים ולא מסוגלים. אהבתי את זה כשעשה בספורט. אחר כך אהבתי את זה כשעשה זאת כבר בתחילת דרכו בערוץ 2 עם אופירה. אני בכלל אוהב שאנשים מדברים בלי פילטרים.
לפני שאמשיך בנושא שלשמו התכנסנו, אני יודע שאם אומר שאייל היה גדול השחקנים שהצמיח הכדורגל הישראלי אבטא גם את דעתם של אחרוני מבקריו בתחום הפוליטי. כמי שהיה סקפטי (כמו רבים מכם אני בטוח) לגבי היכולת של הבחור המוכשר והצנום להשתלב בכדורגל האנגלי הקשוח, כבר במשחקים הראשונים שלו שם הבנתי שהילד החוצפן הולך להפתיע את כולנו. הילד הזה הפך בתוך 3 שנים לאחד מעשרת המוסרים הטובים בכדורגל האנגלי לדורותיו! ואת זה קבעו גדולי הפרשנים באנגליה, אתם קולטים?

נחזור לענייננו: אני מבהיר לאייל כבר בתחילת השיחה שאהבתי אליו כשחקן וכאדם שמדבר ישיר בלי מחסומים ממשיכה להתקיים, אבל הפעם מלווה אותה ביקורת קשה עד כדי סלידה מההתהפכות שלו בכל הנוגע לביבי. כמי שצפה במרבית התכניות של אופירה וברקו – לפחות בתחילת הדרך – אהבתי את הכנות שלו. הוא היה זה שאמר שאם ראש הממשלה עושה כל כך טוב למען המדינה שלו, לא מעניין כמה סיגרים הוא מעשן וכמה שמפניה הוא שותה ומי החברים שמביאים לו את זה. הוא כל הזמן אמר: לאנשים טוב כאן וזה הרבה בזכות ביבי. הוא גם היה בין היחידים במגישים שלא הסתיר את בחירותיו: הוא בחר כחלון והחמיא לו מעל כל במה. ואפילו לא התבייש לומר שהוא  בוחר בו גם כי  הם חברים. אחלה.

אני חייב לומר בכנות ששמעתי אותו אומר שאם יוגש כתב אישום נגד ביבי, ביבי צריך לפרוש. עד כאן סבבה. אכן בהמשך הוגש כתב אישום וביבי לא פרש, לשמחת כולנו, ואני ממשיך להניח שכולכם מבינים כמה חשוב שביבי על ההגה בימים טרופים אלה. אני בהחלט הייתי מבין אם אייל היה "רק" ממשיך בקו שלו ומביע מחאה נגד המהלך של ביבי. אבל כמות הטינופת שנשפכה באולפן הזה נגד ביבי, כולל התעלמות מוחלטת מכל מה שהתגלה בהמשך ויצר סימני שאלה גדולים מאוד לגבי המהלך כולו שנקרא חקירות ביבי. ולאחר מכן, הפיכת האולפן שלהם, שלו ושל אופירה, לפינת הליטוף של כל מתנגדי ביבי למול כסאח על מלא למרואיינים המצדדים בביבי, היו עבורי הקש ששבר את גב הגמל. פתאום הקוסם הפך לשפן בעצמו והכובע נותר חשוף ולא מעניין עד כדי גיחוך. חתמנו את  השיחה בינינו בזה שהוא מאוד מרוצה מעצמו, לפחות  על העובדה שאפילו אני ממשיך לצפות וזה אומר שהיא מעניינת ושאני נשאר בדעתי, שהוא יוצא קטן ומובל בניגוד למה שהיה במגרש. אבל לשנינו לפחות תפילה משותפת: שהאחדות תגלוש לתוך העם. ימים יגידו.

פרידה ממכלוף

לדאבוני, אני נאלץ להיפרד כאן מאנשים יקרים שעזבו אותנו. האמת היא שאני משתדל מאוד להיפרד מאנשים אנונימיים לכאורה. הלכאורה הוא כמובן כי מדובר במי שבסביבה הטבעית שלו הוא סוג של מגדלור. השבוע נפרדנו בצער ממכלוף בוטבול (“כילו”) ז”ל. גם הפעם מדובר על “אושיה מקומית משלבת”. מכלוף ז”ל היה שילוב מופלא של אהבת השם, אהבת האדם, אמונה גדולה בבורא עולם ואהבה לספורט בכלל ולמכבי תל אביב בפרט. הקרובים ביותר יודעים שבעבר מכבי תל אביב – בעיקר כדורגל – היתה אהבה שניה עבורו אחרי המשפחה. אחרי הכל מי עוד קורא לבנו בכורו (גיורא שיבדל”א) על שמו של כוכב הקבוצה האהודה דאז, גיורא שפיגל?

מכלוף היה עבור רבים מאתנו הצעירים של רחוב מילרוד בשנות השישים והשבעים אחד מ"כוכבי יום שישי". אותה קבוצת מבוגרים, מרביתם יוצאי מרוקו, שמשחקים במגרש שליד הפרדס במשחק/טורניר שמתחיל בשעות הצהריים ונמשך כמעט עד למקלחת שלפני כניסת שבת. אותם המשחקים היו מלווים בקטעי הומור בלתי נשכחים שנולדו משילוב קסום של ויכוחים במרוקאית /עברית על כל החלטה של השופט. מרוקאים וויכוחים זה חיבור בלתי ניתן לניתוק כידוע.

מכלוף ז"ל שהיה מוכר גם כמפעיל המיתולוגי של מוניות יעל דרומה, היה גם איש תורה ותפילה. קיום הדת והאמונה למול אהבותיו האחרות, היו עבורי סוג של היהודי לדוגמא. מכלוף היה באמת דוגמא ומופת לנועם הליכות וקיום חסד של אמת. בכל האזכרות של המשפחה והמקורבים ידעתי שאמצא אותו, נתפלל יחד ונמשיך אחר כך לדבר על כדורגל. קסם של איש. יהי זכרו ברוך.