אנרכיה בצבע אחר

כמו כל עם ישראל, גם אני הזדעזעתי ממותו של סלמון טקה, מירישוטר בגן משחקים בקרית חיים. כאשר התחילו לדבר ולשמוע עלהתעוררות מחאת העדה האתיופית, אני הזדהיתי עם כאבם.

תמיד חשבתי שהם סובלים מפגיעות מיותרות חוזרות ונשנות, סובליםמרדיפה לא הוגנת, סובלים מחוסר פרגון (במקרה הטוב) ומאפליה לאהוגנת (בלשון המעטה).

אתמול היה לי הכבוד המפוקפק להשתתף שלא מרצוני בהפגנות שלבני העדה האתיופית. בהיותי במרחק של 10 דקות מביתי, בפנייהלתוך אשקלון, נעצרה התנועה על ידי קבוצה לא גדולה של מפגיניםשיצאו אל הכביש וכך נוצרה חסימת הכביש בצומת גדולה על כלארבעת כיווניה.

במשך שעה שלמה נעצרה התנועה כאשר יושבי המכוניות יצאו וחזרואל רכבם וכך גם אני ביניהם.

מכיוון שהייתי מאוד קרובה להתרחשות, ראיתי קבוצה לא גדולה, עםרוב נשי, ועם לא מעט מפגינים שלא נראו כבני העדה האתיופית. בחורה אחת ניהלה בקולה את צעקות המפגינים, בקריאות מונוטוניותכאשר שאר המפגינים עונים לה בצעקות.

בשל הסקרנות שלי, והרצון האמיתי להבין, התקרבתי, וניסיתי לדבראו לדובב את חלק מהמשתתפות. שוחחתי עם אחת המפגינות שסיפרהלי על בנה החייל, שיוצא לחופשות ומספר לה שמתנכלים לו, והיאפשוט דואגת לו, שלא יקרה לו מה שקורה לבחורים אתיופים צעירים, שנפגעו ונרצחו "רק בגלל העור שלהם".

שאלתי אותה, ושאלתי מפגינות נוספות, מה הן רוצות להשיג, מה הןמקוות שייקרה בעקבות ההפגנות הללו בכל רחבי הארץ ? לצערי לאקיבלתי תשובה. חלקן מלמלו, חלקן אמרו לי שהן לא רוצות לדבראיתי ונורא דאגו שמא אני אצלם או אקליט אותן (למרות שהבהרתילהן שאני לא מתכוונת לעשות זאת). התגובה החד משמעית הייתה"תצלמי אותה" (הבחורה שצועקת). כך עשיתי.

כעבור שעה ללא תזוזה, ולאחר שהוצתה אש בסמוך לצומת, שוטרימג"ב שהיו בשטח, ולא נקטו בשום פעולה עד כה, התחילו להסיט אתהתנועה "אחורה פנה" וכך יצאתי למסע ארוך, מתיש וסיזיפי, לכיווןשדרות וחזרה, לכיוון אור הנר וחזרה, ורק כעבור שעתיים הגעתילביתי באשקלון.

התחושה הייתה מתסכלת.

מצד אחד, ליבי עם האוכלוסייה הזאת, שבהחלט סובלת מחוסר שוויון,מפגיעה ורדיפה עד כדי אסון, ומותם של צעירים, במוות מיותר כמו זהשל סלמון טקה פשוט מזעזע ואסור היה שיקרה.

מצד שני, לתחושתי, אופן ההתנהלות שלהם, והמאבק האלים והבלתימבוקר שהם נוקטים בו לא יביא לגיוס הציבור לטובתם אלא יביאעליהם דווקא את כעסו של הציבור.

נקיטת פעולות אלימות של חסימות כבישים בצירים מרכזיים במשךשעות ארוכות, ניפוץ שמשות כלי רכב והפגנת אלימות נגד נהגים , ילדים, נשים וגברים, ונגד שוטרים במדים, איננה הדרך למחות נגדאלימות. בשום מקרה.

ידוע היטב (מחקרית) שמחאות אלימות אינן מביאות הישגים יותרמאשר כל פעילות אחרת לצורך קידום אינטרסים כאלה ואחרים. ראואת השחורים בארה"ב, ראו את קידום הנשים, ראו את הערביםבישראל, ועוד דוגמאות שמוכיחות – כדי ליצור שינוי ולהגיעלהישגים צריך לרתום את כלל האוכלוסייה לטובת הרעיון המוביל, בדרך של גיוס חיובי, של פעולות חיוביות, חשיפה, ושכנוע.

ככל שבני העדה האתיופית נוקטים באלימות נגד יתר האזרחים, הםמביאים על עצמם כעס וחוסר רצון להזדהות. הכלה שנאלצה ללכתברגל את חופתה, חולים שלא הצליחו להגיע לטיפול רפואי,  ילדיםמבוהלים, גברים ונשים מותשים, עייפים ורעבים, שוטרים מיוזעיםשנאלצים להגן על כבודם שלא באשמתם, ולעשות את עבודתם תחתלחץ ופגיעה פיזית ללא רצון או צורך להגיב, כול אלה, לא יזכרו להםחסד. סביר יותר להניח שהם יזכרו להם כעס ואנטגוניזם.

אני מבקשת להדגיש, שוב, אין חולק כי בני העדה האתיופית סובליםמפגיעה מתמשכת שיש לעצור באופן מיידי. יחד עם זאת – ככלשמחאה כנגד חוסר השוויון לגיטימית לחלוטין, הרי, שפגיעהבאזרחים למשך זמן לא מוגבל ובניגוד לחוק, הריסת רכוש פרטי, שריפת מדי שוטרים, שריפת מכוניות משטרה, וכל סוג של אלימות, איננה לגיטימית ועוד יותר מזה, איננה מקדמת אותם בשום אופן. ההפך הוא הנכון.

גם היום, המחאה נמשכת, וגם הפגיעה בשגרת החיים ברחבי הארץנמשכת. היום כך נדמה, המחאה קיבלה "צבע" אחר וזכתה לחיזוק(עצוב) של עסקנים פוליטיים שהוסיפו קיסם למדורה, ובמקום לסייעבמקומות הנכונים והלגיטימיים, הגיעו לרחובות ולכבישים כדילהקשות עוד יותר על שמירת הסדר. זאת ועוד, כפי שאני יצאתי היוםבשעה מוקדמת ממקום העבודה שלי, כך נהגו גם אלפים או רבבותאחרים, והנזק שנגרם למשק הכלכלי, כפי הנראה, גם הוא משמעותיומתסכל לא פחות.

איך אומרים אצלנו ? ואהבת לרעך כמוך.