אפקט הקורונה

בחודשים האחרונים, האנושות נמצאת במערבולת של "הלא נודע". בסין, שם התפרצה מגפת הקורונה לראשונה לפני למעלה מחודשיים, האנשים נמצאים בשלבי החלמה. לאט לאט.

באיטליה, ספרד, בריטניה, ארה"ב המגפה הפילה אלפי חללים ועדיין לא רואים את קיצה. בישראל, עם ההכנות לחג הפסח, שגם ככה מטלטלים אותנו כל שנה מחדש, הגיעו גם גזירות קורונה חדשות ושיאם מגיע היום. ליל הסדריתקיים הלילה תחת סגר כלל ארצי. כל אחד בביתו, אין יוצא ואין בא. (סליחה, עד 100 מ"ר זה אפשרי).

הפסח הזה, הוא גם מצרים וגם יציאת מצרים.

אנחנו נכנסים לחג אחרי שבועות ארוכים של בלבול ותהייה, בכל יום הוראות חדשות ממשרד הבריאות ומפיו של ראש הממשלה, כאילו שהכל כרגיל, תנועה בכבישים, ילדים מתרוצצים בגני שעשועים, הורים נוהרים לרשתות השיווק, ולכולם ברור שמשהו השתנה.

זה התחיל עם סגירת מערכת החינוך, והורים מצאו עצמם מחויבים למקומות עבודה וגם לילדים שנותרו בבתים. סבא וסבתא הפכו לקבוצת סיכון שיש לשמור עליהם מכל משמר ובוודאי שלא ניתן להיעזר בהם כמטפלים לילדים.

זה נמשך עם סגירת בתי עסק, למעט אלה החיוניים. שליחים החלו להיות עובדים נחשקים, ומיד אחריהם גם מסדרי מדפים ומלקטים (בסופרמרקטים). איסור התכנסויות מעל 500, מעל 100, מעל 10, ותמיד לשמור על 2  מ"ר מרחק. הרכבות כבר מזמן הפסיקו את נסיעתן, והתחבורה הציבורית התדלדלה.

לבסוף, כל המשק השתתק. כל החנויות למעט דברי מזון, נסגרו. מסעדות נסגרו, למעט שירותי משלוחים. כל המטפלים בגוף ובנפש הפסיקו את עבודתם. איסור התכנסויות מעל 2... שימו כפפות, שימו מסכות, אל תתקרבו. כולם התבקשו להישאר בבתים (או במקומות עבודה חיוניים), להפסיק לנסוע. נא להשבית את הרכב בחנייה, ולהיכנס למשטר עבודת פרך, חומר ולבנים.

האויר הפך להיות צלול מצד אחד (זיהום אוויר ירד בעשרות אחוזים) ומחניק מצד שני (כי נסגרנו בתוך הבתים). שומעים על אנשים "חולים מאומתים" ששוברים את הבידוד ויוצאים לאוויר החופשי כאחרוני העבריינים (יהיו מי שיקראו להם "רוצחים").

רק הטבע פורח. התמונות ברשתות החברתיות מלבלבות בירוק ובכחול, תמונות מהחלון וממרחק של 100 מ"ר מהבית.

כל אחד מאיתנו מתמודד עם המשבר הזה אחרת, מרביתנו חווים אי ודאות לצד חשש או פחד. ובצדק. חלקנו חווים את הימים האלה כהרפתקה חולפת. חלקנו מתקשים להתמודד, ואחרים עלולים להתמוטט.

אנשים רבים יחוו את התקופה הזאת כתקופה קשה אך בת חלוף, ישמרו על מקום עבודתם, ואחרי הפסקה כפויה יחזרו למה שעשו קודם לכן. אנשים רבים אחרים, עלולים לאבד את מקום עבודתם, את פרנסתם וחלילה את בריאותם, וחייהם ישתנו מקצה אל קצה. על זה אני אומרת, לא רק להכין לימונדה מהלימון, לא רק מעז יצא מתוק, אלא מהקושי והאתגר יבוא השינוי והעוצמה. זה נתון בידי כל אחד ואחת מאיתנו. אם נשתתק, נקפא, נתבונן לתהום וניפול לתוכה, לא יצא לנו כל טוב. למרות הקושי, עם כל האתגרים, צריך לשים את הפחד בצד, להסתכל על השמיים הכחולים, ולהבין שצריך לעשות מעשה כדי להצליח לצאת לדרך חדשה.

זה לא קל. זה אפילו קשה אבל פחד אף פעם לא מהווה מניע ראוי. תקווה ואופטימיות – כן.

זה הזמן ללמוד "בבית הספר של החיים" להסתכל על הטבע, להסתכל על כל מה שהסתפקנו בו בימים האלה שבהם הסתגרנו והצטמצמנו, ולהבין שאנחנו לא צריכים כל כך הרבה כמו שפעם חשבנו.

המשבר הזה אליו נקלענו שלא מבחירתנו, הוא ההזדמנות שלנו לעצירה מושכלת. הזדמנות להכיר אותנו ואת סביבתנו הקרובה (וגם הרחוקה), להכיר במסוגלות שלנו, בחוזקות שלנו ובערכים שלנו.

כשהכל יתבהר לנו, נוכל להחזיר לעצמנו את תחושת הביטחון עד שנצליח לקום על רגלינו ולצאת לדרך חדשה. בין אם מדובר במסע קצר אל הקורה בשולי חיינו ובין אם מדובר במסע עמוק אל לב החיים ממש. כל אחד וכל אחת לפי מצבו האישי.

אנחנו מסוגלים. ויתרנו על אין ספור מותרות והתמכרויות,ויתרנו על שופינג, על העוזרת, על מסעדות ואפילו על אזור הנוחות שלנו (האזור שפעם היה שלי והפך להיות שלנו, כמו למשל, המטבח, חדר השינה וכדומה). אנחנו עומדים בתור בנימוס, במרחק, ולא רבים ולא צופרים ולא מתפנקיםומבזבזים כספים בחנויות הדיגיטליות ובכלל. אנחנו דואגים לסבים ולסבתות, והפכנו להיות יצירתיים ברמות של קופירייטר זוכה פרס נובל. הסמארטפון שלי קרס מרוב תמונות, בדיחות וסרטונים על כלבים מותשים, פעילויות לילדים, מתכונים יצירתיים, ומסכות מכל מיני חומרים בכל מיני צבעים.

אנחנו נהנים מאור השמש ויפי הפרחים, מכינים לעצמנו קפה לבד עם כריך לתפארת או עוגת הבית הכי בית שיש עם כל הניחוח הביתי שמתלווה אליה.

אנחנו מסוגלים למצוא את עצמנו בתוך הכאוס, מסוגלים להרפות כשצריך, ולאחוז במושכות כשצריך. אנחנו עם סגולה, והנה נשים את עצמנו הלילה, כאילו שיצאנו ממצריים. נקרא בהגדה, נאכל מצה שמורה, נשתה ארבע כוסיות ונשאל את הקושיות.

אני מניחה שבסין ימשיכו לחיות את החיים, לאכול נחשים וללגום מרק עטלפים, באיטליה יחזרו לרקוד על המדרגות הספרדיות ומנהטן תמשיך להיות מטרופולין צפוף עד אין קץ. עד אז, אני מזמינה כל אחד ואחת לשאול את עצמו "מה נשתנה הלילה הזה" ולענות מתוך הנפש פנימה, את התשובה שתוציא אותו מעבדות לחירות.

חג פסח שמח.