ימי בין המצרים

שלושת השבועות של "ימי בין המצרים" מתחילים בשבעה עשר בתמוז ומסתיימים בתשעה באב, היום בו חיילי הצבא הרומי העלו באש את בית המקדש בירושלים.

בימים אלה, גם כחילונית מסורתית, אני נוהגת להמעיט בשמחה ובאתגרים לעומת שאר ימי השנה.
מהבית הירושלמי שלי אני זוכרת, שבימי בין המצרים לא הולכים לים (אז היה לנו את ים המלח) או לבריכה (בימים בהם היתה רק בריכה אחת במושבה הגרמנית).
בימים אלה לא היו עורכים חתונות או שמחות אחרות ובכלל, מתמקדים באהבת חינם (במקום שנאת חינם).
והנה, ימים אלה, כאן ועכשיו, ימי הקורונה, כופים עלינו הר כגיגית להסתופף בדלת אמותינו, להסתפק בקרבת האנשים שבסביבה המיידית שלנו, להתבודד ככול שינתן, להתרחק מן ההמון, להימנע מחגיגות מרובות משתתפים ועוד מגבלות שכבר כולנו מכירים.
אז מה אפשר ללמוד מהשילוב הזה?

 1. זהירות.
לא צריך להתגרות בגורל, במיוחד לא בימים אלה.
נכון, זה לא תענוג גדול להסתובב עם מסכות שעות ארוכות, וגם המסכות המעוצבות מעצבנות בדיוק כמו החד פעמיות הסתמיות. בכל זאת – שימו מסיכה ותשמרו גם על עצמכם וגם על הסובבים אתכם.
אם תסתכלו סביבכם, תקראו חדשות, ותתעניינו תבינו שזאת הקרבה קטנה יחסית להצלה הגדולה.
נכון, בימים חמים שכאלה, הכי כיף ללכת לים, אבל אם אנחנו לא יכולים להבטיח את שלומינו ואם יש סכנה קטנה ככל שתהיה, אז עדיף לדחות את הרצון הזה ולהסתפק בקרטיב קר ומקלחת מים צוננים.
ובכלל, אם את נורא רוצה לקפוץ בנג'י, תעשי טובה ותחכי שלושה שבועות.

 2. צניעות.
אני מקווה שתסכימו איתי שאנחנו לא באמת יודעים הכל על הקורונה (וגם לא על המצב הביטחוני מול עזה או מול איראן, וגם לא על המצב הכלכלי של המדינה).
גם בימים טרופים אלה, של מדיה חברתית רועשת וגועשת, צריך לסנן היטב את המידע שזולג אלינו מכל מסך ומקלדת.
בעדינות אני אומר, שגם אם מי מידועני הפייסבוק יתחייב לכם בנקיטת חפץ שהוא מביא לכם את הבשורה החדשה, העדכנית, המדוייקת מכל מה ששמעתם עד כה, בואו, תרשו לעצמכם להיות ספקנים.
בכל מקרה, קצת צניעות והקשבה לאחרים, תוך הפעלת שיקול דעת וחשיבה אישית, יכולה לעשות לנו רק טוב. הרי, החוכמה נמצאת בידי כולנו באותה מידה, ומי שצועק הכי חזק הוא לאו דווקא זה שיודע יותר טוב – דברי חכמים בנחת נשמעים....
(אל תאמינו לי, תבדקו בעצמכם).

 3. סבלנות.
הקורונה מלמדת אותנו כל יום שיעור מחדש.
הערב, אני כותבת את הטור שלי, אחרי שביקרתי את הנכד הקטן שלי בבית החולים. תודה לאל, אין קורונה. מה כן יש? נדע מחר. בינתיים, הקורונה מלמדת אותנו לשמור על ריחוק, לחבק ולאהוב מרחוק, להשתמש במילים במקום בידיים, לדבר במקום לגעת, להתגעגע ולשמור על בטחון האהובים עלינו. אנחנו אמורים לדחות סיפוקים לטובתנו האישית ולטובת היקרים לנו. המצב הכלכלי קשה ואנחנו סופרים את הימים עד לעזיבת הוירוס הזה את חיינו. השיגרה שלנו התהפכה לחלוטין במיוחד אם יש לנו ילדים קטנים או אם יצאנו לחל"ת או חלילה איבדנו את הפרנסה.
צריך לנשום עמוק, לחשוב על אהבת חינם, לחשוב על הדברים הטובים שכן יש לנו ולספור עד 10, כמה פעמים שרק צריך.
 

4. כבוד הדדי.
אתם צמתם ? השבוע דיברתי עם חברים על ימי הצום השונים, ביהדות ובכלל.
מרביתם צמים בימי כיפור (גם אני). מרביתם לא צמים ביום יז' בתמוז או ביום ט' באב (גם אני). אלה שכן צמים בימים המוכרים להם צמים בעיקר כי "זה בריא". חלקם לא צמים ומתנגדים לצומות היסטוריים והיסטריים.
אני בדעה שצריך לשמור על כבוד הדדי. רוצה לצום – בהצלחה. לא רוצה לצום – אל תצום. אבל – כשאתה מדבר על המנהג הזה (ומנהגים אחרים), בקרב חברים או מכרים ובעיקר מול ילדים צעירים, יש מקום לתת כבוד לאלה שלא נוהגים כמוך. כלומר, אתה ממש לא חייב להסכים עם האחר, ועם זאת, לכבד את זכותו של האחר לבחור את המנהגים שלו.

רבים מאיתנו חווים שינויים מאז שפרצה מגפת הקורונה לחיינו. ישנם שמרגישים פגועים ומוכים, אחרים מרגישים הזדמנות של שינוי לטובה וממנפים את עצמם לעשייה אחרת. כולנו חווים טלטלה עזה. שלושת השבועות של בין המצרים מאפשרים לנו לתרגל שינוי מתוך בחירה.
בין צום לצום (או בין זיכרון לזיכרון) אני מתכוונת לתרגל זהירות וצניעות, סבלנות וכבוד הדדי, אהבת חינם ובעיקר מחשבות חיוביות שיובילו לשינוי מבורך.

הכתבה נכתבה על ידי ענת מנדל מאמנת אישית לחיים"

בברכת בריאות טובה ופרנסה טובה.

www.anatmandel.co.il