"זאב אפור" - ספר הבכורים של בוגר סיירות מטכ"ל רוני אליאב

מהילדות באשקלון עד "זאב בודד", אומנם זה לא ספר אוטוביוגרפי אבל הסיפורים הם בהחלט לא רחוקים מהמציאות של לוחם ביחידה הכי סודית בישראל.
רוני אליאב

סיפור חייו של לוחם ישראלי, המנהל את חייו על פי קודים של לוחם, משתרע על פני ארבעים שנה, דרך התחנות השונות שעבר בדרכו: הגיוס ליחידת קומנדו, ההכשרה, המבצעים, האהבות, הידידים, אובדן ילדיו בפיגוע התאבדות וחזרתו לצבא כעבור שנים – התמודדויות שבהן נראה לעיתים שהוא מאבד צלם אנוש. בסגנון קצבי, נוקב, חסר עכבות ולעיתים אף אכזרי, מתאר המחבר, ששירת בעבר ביחידה סודית של צה"ל, סיפור חניכה של לוחם שכה מושפע מאורח חייו.

רוני אליאב עדיין משרת במילואים בדרגת סגן אלוף. שרת ביחידת עלית בשרות סדיר וקבע. מילואים מבצע ביחידת עילית אחרת. בחייו האזרחיים שירת כמאבטח, מילא תפקידי ניהול אבטחה בישראל ומחוצה לה וניהל פרויקטים ברשויות המוניציפליות, ובהם הקמת אבטחת מוסדות החינוך בישראל. בתחילת שנות האלפיים הקים חברה להכשרה ולאימון של לחימה ואבטחה. בבתי הספר של החברה מתאמנים אלפי לוחמים מהארץ ומהעולם. יש לו ארבעה ילדים, כולם שירתו בתפקידי לחימה מסווגים בצבא, והוא חי באשקלון עם בת זוגו.

ישבתי במשרדו של מפקד היחידה יחד עם מפקד הצוות שלי ולא האמנתי למשמע אוזני. קצין ? אני? כאילו ממש מפקד צוות. אני לא יכול לומר שזה בא בהפתעה גמורה אבל עדיין זה היה מרגש. נחמיה התחיל את תפקידו רק שבועות ספורים לפני כן כך שבכלל לא הכרנו. הוא שאל במידה של חשש האם אני רוצה להיות מפקד צוות ואני מרוב התרגשות לא קיימתי את הצד שלי בטקס והסכמתי מייד. הייתי אמור לסרב ולהגיד שאני רק רוצה להיות לוחם בצוות ולתת להם לשכנע אותי כך היה מקובל והשניים מהצוות המקביל שנכנסו לפני ,כך עשו. אבל אני, עירוני לא שייך שכמוני, הסכמתי מייד. לא סתם הסכמתי זרחתי מרוב הסכמה. נחמיה שנוכח שיש לפניו אחד שלא ממש שייך, בדיוק כמוהו נאנח לרווחה והחל לשוחח איתי על החיים. האמת היא שלא ידעתי ולא יכולתי להבין באותו רגע על מה הוא מדבר. מרוב התרגשות בלעתי את הלשון. כשאני חושב על זה עכשיו מבין שמהשלושה שהיו באותו מעמד רק אני עדיין בחיים. נחמיה נהרג בתאונת מסוק שניסה לנחות בתנאי ערפל ונחום מפקד הצוות שלי ניצל מתאונת מסוק אבל נהרג בתאונת אופנוע על כביש הערבה.

השיחה הזו הייתה מוזרה .נחמיה היה איש דובי שתמיד נראה בכול מקום כמי שלא שייך .הוא נכנס לתפקידו אחרי מפקד אגדי ונערץ שגם אותו בקושי הכרתי והוא חטא בחטא שקשה מאוד לכפר עליו, הוא היה צנחן. לא שצנחן זה רע אבל מפקד יחידה שלא גדל ביחידה הוא תמיד אחד שמתחיל בנקודה נמוכה. נחום היה עילוי דתי בן של איש מדע דתי ידוע שבמהלך השרות התפקר והפך לחילוני . גם הוא לא היה בדיוק שייך לא למרקם האנושי הרגיל ביחידה ולא לקצין הממוצע שהיה אמנם מוכשר מאוד אבל בדרך כלל קיבוצניק שורשי. והיית אני עירוני בצוות של קיבוצניקים, בחור אגרסיבי בקבוצה של אנשים שדעתם מיושבת. הייתי היחידי בצוות שעישן וזה שהיה לי כושר גופני אדיר הוציא את חברי הצוות מדעתם. אני קראתי מדע בדיוני הם קראו ספרות יפה או ספרי הרפתקאות. לי היו אחים והורים להם היה בית ילדים. אני לא הכרתי אף אחד מהבוגרים ביחידה הם הכירו כמה וכמה מהקיבוץ שלהם או מקיבוצים שכנים. אני לא הכרתי את השירים שהם שרו ואת הווי השירה מסביב למדורה. הם ידעו להדליק מדורה לנווט ללכת בחושך להתנהג בחבורה ואני הייתי צריך ללמוד הכול מהתחלה. אז איך זה שאני כאן בחדר והם עושים אימון כושר בחוץ?

תמיד הייתי שונה הייתי האשכנזי כמעט היחידי בכיתה של בני עדות המזרח גרוע מכך הייתי ילד יפה עם עיניים כחולות. נאלצתי להלחם על מקומי . אבל כשעברתי לבית הספר התיכון האליטיסטי הייתי הילד שבא מהשכונות ושוב הייתי צריך למצוא את מקומי. גם בביתי הייתי יוצא דופן תלמיד עצלן בין אחות גדולה ותלמידה מצטיינת ואח שנאשם במחוננות מגיל צעיר. אני למדתי רק כשהייתי מוכרח. אז לא היו כלים לבחון הפרעות קשב וריכוז אז פשוט אמרו שיש לו פוטנציאל אבל הוא לא רוצה. כול החברים שלי היו לא אשכנזים והעדפתי נערות כהות. האמת היא שבמשך הזמן התאהבתי בעמדת הלא שייך והתחלתי לטפח אותה . לא פחדתי להיות יוצא דופן ולא ראיתי צורך גדול מידי להתאמץ להשתייך למדתי שאפשר להיות שונה ובכול זאת להתקבל.

בתיכון הלכתי לתיכון עיוני ולא לבית ספר מקצועי כמו כולם. אז שוב הייתי יוצא דופן מישהו מהשכונות בקרב בני טובים.

אבל כששמעתי שיש יחידה סודית כזו שקוראים לה סיירת מטכ"ל וכולם שם על אנושיים הייתי מוכרח פשוט מוכרח להתקבל. במשך שנתיים תמימות התאמנתי בדבקות כדי להגיע לכושר שנראה שנדרש שם. עוד לפני כן הייתי בכושר לא רע שיחקתי כדור סל והתאמנתי אבל מאז ששמעתי על היחידה התחלתי להתאמן ברצינות. לא היו חדרי כושר אז רצתי שעות בדיונות עשיתי עליות על מתח וכפיפות מרפקים וכפיפות בטן. הרמתי אבנים בקיצור השתוללתי שנתיים.. ועשיתי את זה לבד, לא היה מי שידריך אותי וגם לא חיפשתי הדרכה. ידעתי שאני רוצה להיות חזק ובעל סיבולת. אז התאמנתי ככול שיכולתי.

היינו חבורה אבל גם בה הייתי שונה. האמנתי בחברות אבל האמנתי יותר להיות נאמן לעצמך. לא חששתי להיות לבד אפילו נהניתי מזה. יצאתי לריצות שטח ארוכות לבד. יצאתי למסעות שטח לבד.

בצבא כמו שאמרתי הייתי בקרב קיבוצניקים. ההבדלים התרבותיים ביננו היו עצומים. אני לפחות ניסיתי להבין אותם. אפילו יצאתי כמה פעמים שבת לקיבוצים שלהם. לא התחברתי ולמרות שניסיתי להבין לא באמת רציתי להיות אחד מהם. מכיוון שלא ניסיתי להתערות הם יצרתי מוקד מנהיגות אחר בצוות. לאט לאט הם לפחות חלקם הלכו אחרי. בסכמו של דבר לא נשארו לי חברים מאותה תקופה.

היציאה לקורס קצינים התאימה מאוד לדרך שבה רציתי לראות את עצמי. אבל קורס הקצינים היה קשה לי מאוד. ביחידה מלמדים ומתרגלים אותך בהרבה נושאים של קומנדו. ניווטים תנועה בלילה. להעלם בשטח. להילחם לבד או בקבוצה קטנה. אבל בתרגיל הראשון של כיבוש יעד מבוצר לא היה לי מושג מה עושים. והמצב הלך והחמיר ככול שמסגרות הלחימה הלכו וגדלו. כמעט לא יכולתי לתפוס לחימה של מספר כוחות . כמובן שהתבלטתי במה שהיינו טובים. לאחר מספר ניווטים בהם הגעתי שעות לפני כולם ופעם אחת אפילו לפני הרכב שצריך היה לסמן את הסיום. פטרו אותי מניווטים. הכושר הגופני שלי בלט היו שרצו מהר ממני. היו אפילו כמה בודדים שהיו חזקים כמוני. אבל בבוחן  "אסון טבע" שבו אתה רץ בחולות, בתוך הים, מטפס על צוק, עובר מסלול מכשולים ואז צריך לירות ולפגוע. קיבלתי את הציון הגבוהה ביותר.

אבל אני לקחתי ללב מאוד את הפערים בנושא הלחימה שהתקשיתי להשלים. ככול שהתאמצתי ולא הצלחתי במיוחד. התחלתי לסגל לעצמי מצב רוח של "בוא נסיים את זה וזהו". רכשתי שם חברים ורחשתי כבוד בעיקר לאלו שהתמצאו בנושאים שאני הבנתי פחות.

בסוף זה הסתיים. למצעד הסיום. הצליחו להגיע הצוות שלי שבמקרה  ניווטו באזור. הנוכחות הפרועה שלהם בקהל שיפרה מאוד את ההרגשה האומללה של ללכת בסך.

כשחזרנו ליחידה שוב הייתי יוצא דופן. בגלל שהסכמתי מראש לחתום ל3 שנים יעדו אותי לקבל את הצוות הבא. בינתיים היו לי מספר חודשים שבהם יכולתי להתמחות במה שרציתי. השתתפתי בכול המבצעים שהיחידה ביצעה באותה תקופה. ובכול זאת חשתי לא מסופק. רציתי צוות משלי.

לבסוף נוצרה התרחשות בה יכולתי לקבל צוות כמעט מההתחלה. הסכמתי מיד. ההרכב של הצוות הזה היה שונה לחלוטין מהצוותים האחרים. היה בו רוב לעירוניים ומיעוט ממש קטן של קיבוצניקים. היה גם ייצוג יפה של מושבניקים. וזה התאים לי מאוד. פחות חכמולוגים יותר מעשים. גם התודעה החברתית שלהם הייתה פחות מפותחת. ולכן ניתן היה לעצב אותם.

מההתחלה נקטתי גישה חברית. לא יצרתי מרחק ביננו. עשיתי מה שהם עשו הייתי טוב מהם כמעט בכול הדברים. וגם אם חלקם התפתחו והיו טובים ממני בנושאים מסוימים קיבלתי את זה . לא שהפסקתי להתחרות בהם אבל יכולתי לסבול את העובדה שהפסדתי בריצת 3000 למשל.

נאמן לאמונה שלי שבכול אחד מאיתנו יש צד פראי רצחני שיש צורך לגלות אותו ולהוציא אותו לאור. הקפדתי לנסות ולהוציא מהם את היכולת הזאת. האמנתי שכדי להיות חייל קומנדו, אתה צריך שתהיה לך את היכולת להפעיל את האני הרצחני שלך. החיים המודרניים בחברה של הסכמות תרבותיות כולנו נאלצים לקבור את החיה האינסטינקטיבית עמוק מתחת לפני השטח. מהצד השני אתה צריך להיות מסוגל להחזיר את האני הפראי הזה חזרה לשליטה כי אחרת לא תוכל לחיות בקבוצה או לנהל אורח חיים רגיל.

כשאתה מצליח להביא את עצמך קרוב מאוד לקצה, הסיכוי שהאני הפראי החייתי ישתחרר גדל. כשאתה מנהל קרבות מגע מגיע הרגע שאם לא הצלחת להתחבר לשם תפסיד. כשיש לך משימה בשטח לבד בלילה באזור לא מוכר. לא יעזור לך קור הרוח , המיומנות ,או הידע. אם אין לך את האני הלוחם תהיה עסוק כול הזמן בפחדים ובחששות שלך.

אז לקחתי כול מה שהמגוון הרחב של האימונים ביחידה יכול היה לתת והמצאתי עוד קצת מעצמי. שנים שלושה אימוני כושר באותו היום. מסלולי הליכה מפלצתיים של מעל 50 קילומטרים ללילה. אימוני קרב מגע ולחימה קרבות פנים מול פנים. דרשתי מהם פראות בפתרון בעיות. לקחתי אותם לשתות בפאבים כי השתיה מסירה חסמים. הכנסתי אותם לעימותים ברחוב. התעקשתי על תפקוד אחרי סף השבירה. ברוב המקרים זה הצליח. גיליתי שלאנשים שונים יש צד פראי שונה וגם שלחלק מהאנשים מנגנון משוכלל שמתעקש להסתיר את הפרא בהזדמנות הראשונה. גיליתי גם שיש אנשים שמתקשים מאוד להחזיר את הפרא לשליטה לאחר שעוררו אותו. אז תרגלתי אותם גם בזה. היה לסגנון האימון הזה מחיר. רובם נפצעו, חלק הצליחו להחלים ולחזור טובים יותר וחלק נאלצו לפרוש. היו גם נזקים שהשביתו חיילים לגמרי. יש בשיטה הזו סכנה שאנשים לא מאוזנים יגלשו להיות סוציפטים, פושעים. אז במקביל עודדתי והערכתי את היושר האישי את הכבוד העצמי את הכבוד לחברים ובעיקר את הסיבה לכול זה הנאמנות . בצוות שלי ציונות לא הייתה מילה גסה היא הייתה קוד מאחד.

אבל בסופו של התהליך קיבלתי את הצוות שרציתי. צוות לוחם שיכול לקרוע לגזרים את האויב. צוות שיכול לשחרר בבת אחת אצל כולם את הפראות הנדרשת כדי לעשות יותר ממה שאחרים יכולים. ומצד שני דקות לאחר מכן יכול לשבת יחד לנחם האחד את השני ולהגיש חמלה.

הצוות הזה הוכיח את עצמו הרבה פעמים. לא שלא היו לנו כישלונות. אבל הם מעולם לא נבעו מחוסר יכולת.

לרכישת הספר לחצו כאן

 



x