מכתב לרחל

את, שחייך השתנו, התרסקו, נעלמו בין לילה, בלילה הארור הזה שלכל מקום אשר תלכי  ילווה אותך, כל אשר תאמרי הוא יוזכר וכל לילה במהלך חייך אותך הוא ירדים.

מה באמת עושים? איך ממשיכים? שאלה שבבוא הזמן תשאלי את עצמך, את התשובות אף אחד לא יוכל לגלות לך, אלא רק את, עצמך

בת שבע, שהוריה, מקור הביטחון היום יומי שלה נלקחו לעבר העולם הבא, אחים שלה שלא יהיה לה עם מי לדבר, לשתף ולשחק, נשארה לבד בעולם, יתומה.

יתומה שכל חייה תישאר אצל הדודים, כל חייה תנסה להיזכר בהוריה ובאחיה , כל חג ואירוע ליבה יהיה עצוב וכל שנה ושנה ביום ההולדת שלה עיניה יזלגו בדמעות של עצב ושמחה יחדיו.

רחל, אני כותב לך שורות אלה שליבי מכווץ מעצבות, אבל העצבות שבי זה אפילו לא אחוז ממה שיודע ליבך.

"החיים ממשיכים" אומרים כולם, השמש כהרגלה תמשיך לזרוח, אנחנו נמשיך לחיות, ואת? מה איתך?.

יוצר הנשמה באפנו שלח לנו את השכחה, גורם שנותן לנו לשכוח מעט את הרע כדי שנוכל להמשיך בחיינו, נכון זה אולי נשמע לא ריאלי שתשכחי אבל לפחות תנסי, כמובן שתתבגרי, כדי להמשיך בחייך.

מעניין על מה את חושבת עכשיו? מה ליבך אומר?, רחל אין אדם בעולם שיוכל להבין את מכאובך, אבל אין אדם בעולם שטמון בו כוח יותר משלך, כוח כדי לדעת, שאת, עצמך, עוד ילדה קטנה וטהורה שתגדל ותגדל  ותהפוך לגיבורה, גיבורה שמגיל 7 אין לה אימא שתלביש אותה אבא שיאסוף אותה מהגן ואחים שינעימו את זמנה בגן השעשועים, רחל אני מתאר לעצמי שכל ישראלי יהודי באשר הוא רוצה לחבק להקשיב לשתף ולנגב לך את הדמעות, אבל אנו לא יכולים, רק נוכל להתפלל חזק שתמשיכי בחייך

"התנערי, מאפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי", "אין שנת בצורת מדמעות"

 ואנחנו, איפה אנחנו בכל הסיפור? יש לנו הכל (ברוך ה') וחושבים שאין לנו כלום, לוקחים הכל מובן מאליו, פעם מישהו חכם אמר לי "קמת בבוקר, כל השאר בונוס".

היום לצערנו כשאנחנו פותחים עיתון הכותרת האדומה ישר אל מול עינינו, סכנת נפשות היום לנהוג, בבקשה, בפעם הבאה שאנחנו נוסעים במכונית, נסע בזהירות, לפחות בשביל רחל.

[video width="500" id="uBsLrb7h_gc" type="youtube"]