הנהלת האתר
06.09.11 / 17:55
הנה סיפור עגום של האישה שהובא ע"י המציאות הישראלית למצב ייאוש. וידוי של עבריינית אני, דונסקי,
הנה סיפור עגום של האישה שהובא ע"י המציאות הישראלית למצב ייאוש.
וידוי של עבריינית
אני, דונסקי, עליתי ארצה בשנת 1992 מעיר סבטלוגורסק שבבלרוס, יחד עם שני ילדיי: בת - יעל (30) ובן – דוד (22). המקצוע שלי – מוזיקאית, עבדתי כמורה למוזיקה בבית ספר למוזיקה. בין הסיבות שהתגרשתי מבעלי לשעבר – הוא לא רצה לעלות לישראל ושתה אלכוהול. כשנסעתי לישראל הייתי בטוחה [caption id="attachment_13322" align="alignright" width="150" caption="ולדימיר סנדלר "סיפור עצוב של חוסר ברירה לכלא או להתאבד""]
ולדימיר
[/caption]
שמדינה הזאת תהיה מולדת ממשית בשבילי וגם לילדיי. בכוח הגורל מצאנו את עצמנו בדירה שכורה בראשל"צ, למדתי שם באולפן עברית. אז הבנתי כי לחיות בעיר הזאת יקר מדי בשבילי. החלום שלי היה לקנות דירה. באותה תקופה בכלי תקשורת היו הרבה פרסומות על דירות חדשות באשקלון עם כל מיני טובת לעולים חדשים ובמיוחד – למשפחות חד הוריות. בשנת 1993 עברתי לאשקלון מאחר שקניתי דירה חדשה בת 4 חדרים בשכונת גן הוורדים. לצורך רכישת הדירה לקחתי משכנתא כמעט על כל המחיר. עד מהרה הבנתי, לאיזה מצב קשה נכנסתי. מצד אחד, הפסדתי זכאות לקבל סיוע לדיור ממשלה (זכאות מותנת לדיור בשכר דירה), ומצד שני, הייתי צריכה לשלם תשלומים בגין משכנתא. למצוא עבודה במקצוע שלי באשקלון היה דבר בלתי אפשרי וחוץ מזה, הייתי חייבת לדאוג ולטפל בילדיי. אז נאלצתי לפנות למוסד לביטוח לאומי וקיבלתי קצבה להבטחת הכנסה המיועדת למשפחות חד הוריות.
באותה תקופה פגשתי פעם את מיכאל, יחד איתו למדתי באולפן עברית בראשל"צ. הוא סיפר לי על קשיים שלו. הוא היה בארץ לבד לחלוטין בגיל לקראת פנסיה לפי קנה מידה של ברה"מ לשעבר ועם בעיות בריאותיות. מיכאל היה בעל השכלה אקדמית, מהנדס במקצוע, ברוסיה עבד בתפקידים בכירים בלנינגרד. בארץ הוא נאלץ לעבוד בעבודה פיזית שחורה כדי לא לגווה ברעב. אפילו הוא לא היה מסוגל לשכור דירה נפרדת.
הזמנתי אותו להיכנס לביתי. הדירה החדשה שלי, המרוהטת ברהטים שלקחתי מפחי זבל, נראו לו כארמון. הוא ביקש ממני להישאר ליום- יומיים אצלי בבית, עד שימצא מקום לגור. אבל זה היה לא קל, הוא לא הרגיש טוב ונשאר אצלי לתקופה די ארוכה. התברר שיש לו מחלות קשות והמצפון שלי לא נתן לי להוציא אותו מהבית. כאשר מצב בריאותו קצת השתפר הוא עזב את דירתי והלך לגור אצל המכירים שלו. אבל בעוד זמן מה הוא שב אלי ואני ריחמתי עליו וטיפלתי בו. כך הליך חזר מספר פעמים תוך שנים, כאשר הוא עמד בתור לדיור סוציאלי. מצב בריאותו של מיכאל עם הזמן הוחמר, הוא קיבל נכות 75%, ובשנת 2001 נתנו לו דירה מחב' "עמיגור".
תשלומים בגין המשכנתא גדלו באופן משמעותי ואני נאלצתי ללכת לעבוד בחנות - במשרה חלקית. אומנם בכל זאת היו מקרים שלא נשאר כסף בחשבוני בבנק והוראת קבע חזרה. היה לי נורא קשה לנהל משק ביתי ולגדל את ילדיי. ממש הסתבכתי עם החובות ובסוף החלטתי למכור את דירתי ולסלק את המשכנתא. הכרתי לא מעט מקרים כאשר עקב חובות במשכנתא הבנק מוכר את הדירה דרך כונס נכסים, ואנשים נשארים ברחוב ללא דירה ועם חוב ענק... בקושי הצלחתי למכור את הדירה בעצמי ונשארתי גם בלי דירה ובלי כסף אבל ללא חובות.
אבל הבעיה אחרת חיכה לי בכלל במקום אחר. במקרה הכרתי את בן אדם בשם שלמה זקן (שם כינוי), אשר גר ברח' ביאליק . מן התחלה הוא נראה לי די סימפתי, אפילו חשבתי שאולי איתו יתחיל עידן החדש בחיי. מדי פעם נפגשנו איתו, סיפרתי לא על כל החיים שלי, על בעלי לשעבר שנשאר בבלרוס, וגם על יחסים עם מיכאל המסכן... סיפרתי הכול, הייתי כל כך נאיבית. פתאום הרגשתי, שיש לו אלי עניין רודף ביצע, חששתי שהוא כאילו רוצה לנצל את מצבי. לבסוף הוא בא אלי ואמר, האם אני מוכנה לקבל אותו כגבר ורצה להישאר אצלי. אני אמרתי "לא" וניסיתי להוציא אותו מהבית. הוא יתחיל לצעוק, איים עלי, שאם אני מסרבת להיות איתו, הוא יעשה לי הרבה בעיות, שאני אצטער בעתיד. אני בכיתי, אבל בכל זאת הוצאתי אותו מהבית. בעוד שבועיים לאחר המקרה, 04.10.06 שדדו את דירתי, הרסו את הכל, הוציאו כל החפצים בעלי הערך. ומאז אני נמצאת במצב הפחד ודיכאון. אחר כך 19.12.06 בשעות הבוקר דפקו בדלת שני גברים, אמרו שהם חוקרים מביטוח לאומי. אני לא הייתי מכירה את המילה "חוקרים", אמרתי להם כי אני ממהרת לעבודה. אבל הם עשו לי המהומה עם החקירה, ואני לא הייתי מבינה, מה הם עושים ו מה שואלים. הייתי ממש במצב החרדה. הם חיפשו בבית עדויות על כך שאיזה גבר גר איתי. וכאשר לא מצאו דבר,הם נתנו לי לחתום בניירת. משהיה שם כתוב, אני לא הייתי מסוגלת לקרוא ולהבין. אבל הם אמרו, שהכול בסדר. אני עד עכשיו לא מבינה, איך הם הצליחו לשכנע אותי לחתום במסמכים. אחר כך היה משפט. קיבלתי פסק דין אשר מחייב אותי לשלם לביטוח לאומי 270,000 ש"ח. הלכתי לעו"ד וביקשתי לסייע לי להגיש עירור. מאז היו כמה ישיבות בבתי המשפט: בבאר-שבע ובירושלים – ארצי. פסק דין האחרון אומר שהשופט ממליץ לי לפנות לוועדה לביטול חובות או לחלופין – לוועדת ההסדרים. הוועדה לביטול חובות דחה את בקשתי.
בכתב האישום מייחסים אלי בעצם שתי עבירות. הראשונה – שאני שיקרתי את ביטוח הלאומי וכאילו גנבתי ממדינה כסף של קצבת הבטחת הכנסה ו/או השלמת הכנסה בשנים 1993-2006. העבירה השנייה – שאני בשנים 2004 - 2006 השתמשתי ברכב ששייך לבן דוד שלי, אשר נמצא בחו"ל (דרך אגב אני ראיתי פעם, ששלמה זקן רשם על הפתק את מספר הזיהוי של הרכב הזה). באמת לפעמים נסעתי לעשות קניות או לעבודה באוטו. דווקא הייתי בטוחה שזה מותר. אבל התברר שמכונית פיאט פונטו הזאת הייתה צעירה מדי. אבל אני לא קניתי אותה. לפי הנתונים האחרים הרכב מתאים לחוק: נפח מנוע – 1200 סמ"ק (פחות מ – 1300 סמ"ק), שכר חודשי שלי מעבודה – 2800 ש"ח (יותר מ – 2000 ש"ח). ורק שנת יצור של הרכב לא מתאים.
אני גידלתי וחינכתי בארץ את שני ילדיי, אשר למדו במוסדות החינוך שירתו בצה"ל בהצטיינות. כל השנים בארץ אני עבדתי קשה (מדינת ישראל לא ניצלה את הכישרונות שלי ואת המקצוע שלי לטובת הילדים ואכלוסיה בכלל), חייתי במצוקה, עזרתי וטיפלתי בבן אדם החולה והנכה. נשארתי בגיל 50+ לבד, בלי כסף ובלי קורת גג מעלי. ועכשיו אני – עבריינית ומדינת ישראל דורשת ממני סכום כסף ענק, שאני בחיי אפילו לא ראיתי. מעכשיו יש לי ברירה כזאת: או להתאבד, או ללכת לכלא. בהחלט איני יודעת, מה יותר טוב, או יותר גרוע.
