ביקור במחלקה הפסיכיאטרית

מאורע  אחד שאני יזכור, כשקיבלתי את התפקיד הראשון  בתיאטרון העירוני אשקלון ליבי התמלא באושר.

לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה, גם לילות ארוכים לא ישנתי, יום יום חשבתי איך אני מציג את הדמות בצורה הכי טובה אפשרית.

הדמות בתפקיד הראשי הייתה קרימינלית. הוא נקראת  'ראנדל פטריק מקמרפי', איש אלים אנס ורוצח, אך מקמרפי היה מאוד חכם, הוא החליט לשגע את בית המשפט ובמקום להיכנס למאסר מאחורי סורג ובריח הוא המציא סיפור שבכלל אינו כשיר לדין, הוא משוגע, הוא צריך להיות במחלקה פסיכיאטרית, וכך היה, עבד על כולם שהוא משוגע והתחמק ממאסר מאחורי סורג ובריח.

בכדי להיכנס לדמות הכל כך משוגעת הזאת התייעצתי עם הבמאי של ההצגה והחלטנו ללכת ולראות איך מתנהל בית משוגעים או מחלקה פסיכיאטרית במציאות.

כדי להיכנס למחלקה פסיכיאטרית צריך אישור מיוחד ואת האישור הזה לא קיבלתי גם כשהתחננתי רק כדי להיות  10 ד', לראות איך באמת האנשים שלצערנו חיים שם, למרות כל התחנונים שום דבר לא עזר לי, תחנוני נענו  בשלילה, בנימוס ליוו אותי לדלת היציאה.

אבל, כמו שאני מכיר את עצמי אני לא טיפוס שמוותר ובעיקר כשזה נוגע לתיאטרון, החלטתי להיכנס מבלי שאף אחד יראה, התחמקתי מהדלת הצדדית ונכנסתי אל לב החדר שבו יושבים כל החולים במחלקה הפסיכיאטרית.

ליבי התכווץ, ראיתי אנשים מגיל נוער ועד מבוגר שפשוט סגורים בתוך עצמם, בעולם הדמיוני שלהם, ריחמתי, כאב לי כל הגוף מעצבות, נשמתי את האוויר שהם נושמים, ראיתי איך הם מתנהגים ולקחתי הרבה ממה שעברתי באותן דקות. אבל המקרה המיוחד שקרה לי לא ישכח לעולם, באתי לצאת, ופתאום נעמדה מולי נערה בערך בגיל ה-17 מביטה בי אל תוך העיניים, את האמת חששתי, כי הרי למה סירבו להכניס אותי?- כי זה מקום מאוד מסוכן,רובם לא שולטים במעשיהם, בכל אופן הנערה נעמדת מולי ולא מורידה את עיניה מפניי, הסתכלתי עליה והיא עליי ואז היא שאלה אותי בחשדנות יתרה "מי אתה ומה אתה עושה פה?" קפאתי במקום אל מול שאלתה הדוקרנית ומיד אלתרתי תשובה "באתי לסדר להם את הטלוויזיה", אני בעצם טכנאי, היא הביטה בי והושיטה לי יד שנישב יחדיו על הספסל ממול, פשוט אחזה בי עד ששנינו ישבנו והיא לא הפסיקה להביט בי, שאלתי לשמה והיא ענתה ומיד שאלה גם לשמי אבל הכל בתוקפנות, כמו בחקירה, כאילו שנחתי מכוכב אחר, אמרתי לה שאני צריך כבר ללכת והיא לא אמרה מילה.

כל הדרך אל דלת היציאה עיניה הגדולות ליוו אותי, את האמת כשיצאתי מהמחלקה נשמתי נשימה עמוקה ויצאתי אל העולם הרגיל שלי שלצערי כמו האנשים לאט לאט נהפכים יותר ויותר דומה לעולם הפסיכיאטרי.

באותו הלילה, כמו בכל לילה אני חושב על מה עבר עליי היום ומה עשיתי כדי שהיום הזה לא יעבור סתם כך, התמלאתי בחמלה ועצבות, תסכול ועצבים ובעיקר באושר, כי את התפקיד שאני הולך לשחק אני כבר יודע, משוגע.

לאחר שההצגה נגמרה נזכרתי באותה נערה צעירה, איך היא תחייה את חייה ללא שום הכרה לעולם, רק אחרי מספר חודשים שעברו מאז שהייתי במחלקה הפסיכיאטרית נפל לי האסימון, שכל עוד אנחנו קוראים שורות אלו אז באמת הכל בסדר איתנו, יש לנו עיניים לראות שכל להבין וזמן כדי לעשות מה שבא לנו, אנחנו צריכים להבין דבר אחד, שאנחנו צריכים להיות בכל רמ"ח איברנו ושס"א גידנו תודה. תודה אחת גדולה.

שבת שלום וחג שמח.